בנושא
בכרם
חדשות
 
מקסים "גוף ראשון" / j o e y
בביכורים מאז י"ז סיון ה´תשס"ז

 

סוס זקן רומס בנסיעתו את העשב הרך הצומח בשולי הדרך. מאחוריו נשרכת עגלה שוודאי ראתה ימים יותר יפים. הסוס הזקן מפטיר אנחה וחושב לעצמו על חייו הארוכים מידי לחיי סוס (ואכן, זה נכון, הוא חי כבר עשר שנים יותר מסוס ממוצע) אך הסוס עודנו שמח בחלקו ובבעליו שלא הרים עליו יד כל חייו איתו.

על העגלה יושב רוכבו. איש ישיש ששנותיו ניכרות עליו. שערו גולש לו על מצחו בצבעי אפור ולבן, אך למרות זקנתו הנראית לעין, אפשר להבחין מקרוב שעיניו ערניות לחלוטין ועל פיו נסוך מעין חיוך תמידי. אין זה חיוך המלגלג לאנשים, אלא חיוך שכולו טוב לב ושמחה. שם האיש הוא מקסים, ומקצועו הוא מספר סיפורים להמון.


מקסים אינו יודע חשש לא מבני אדם ואף לא מהבריאה שמידי פעם בפעם מתגרה בו ושולחת בו קרני שמשה או לחילופין, שלג הנערם לגובה רב. הוא יושב זקוף במקומו הנישא כאדיש ושמח לכל ומפטיר בקול:

"נו אלכס, מה אתה אומר, נצליח גם הפעם?" ושלא ייקל בעיניכם מקסים, כי אל סוסו הוא מדבר ולא אל עצמו.

אלכס לא עונה לו, כמובן, הוא רק מטה ראשו לאחור ומסתכל בעיניו של מקסים, ואז כאילו עזרו מקסים בכוחות לא לו, הוא ממשיך קדימה ללא רתע.


מלאכתו של מקסים נמסרה לו בירושה מאביו. עוד בהיותו נער רך היה מסובב עם אביו בין כל הכפרים והעיירות ולומד את רזי המקצוע, כיצד לרתק את הקהל ולדאוג שיאזין לכל מילה וצליל היוצאים מפיו. ואין ספק שאביו של מקסים ידע את עבודתו היטב. מקסים היה מופתע בכל פעם מחדש איך ברגע אחד שבו החנו את כרכרתם בכיכר בעיר היו מתחילים לנהור אליהם אנשים במטרה לשמוע את הסיפורים. ומקסים היה יושב בצד, משתהה, ולומד.


לידידיו הטובים ביותר היה מקסים נהנה לספר על היום שבו הוסמך על ידי אביו לצאת לדרך אף הוא ולספר סיפוריו:

"היה זה יום אחד בתחילת האביב. אימי קראה לי לפתע מהגינה שבה גידלתי את התבלינים ואמרה לי שלאבי יש דבר מה לומר לי. לא הבנתי מה זה ועל שום מה אבי חפץ לדבר איתי, ובטוח לא חשבתי על מה שהוא הולך להגיד לי. הוא ישב על הכורסא בחדרו האפלולי וקידם את פני בחיוך.

"בני", הוא אמר לי, "הגיע הזמן.." ושתק.

הבנתי מה ברצונו לומר לי, חיבקתי אותו ואמרתי -

"אבא, אתה לא תתחרט על זה, אלך בדרך המשפחה בגאון" והלכתי לארוז את חפצי.

בפתח הבית חיכתה לי אימי ודמעות בעיניה, היא ידעה כמו כולם שאני הולך לדרך שאין ממנה חזרה, דרך הנדודים. היא אימצה אותי אל ליבה ואז חייכה.

"היה שלום!" היו מילותיה אלי.

יצאתי אל האורווה המשפחתית ושם חיכה לי אלכס הנאמן שמלווה אותי עד היום, עליתי על העגלה ויצאתי לדרך ובעיקול האחרון לפני שנכסה ממני הבית, הסטתי ראשי וראיתי במרחק את דמויותיהם של הורי צופים בי ממרחק".

ומאותו יום עליו נהנה לספר מקסים, הוא נע ונד ומספר את סיפוריו להמון הרחב.


כל ישוב שאליו היה מגיע, היה חונה בכיכר או במקום מרכזי אחר בו היה מחנה את עגלתו. ובזריזות היה מקפץ מתוך העגלה אל הרחוב כאילו הוא אדם צעיר שכל ימיו לפניו, ואז היה מרים קולו:

"נכבדי!! הטו אוזן ובואו לשמוע סיפורים שלא שמע איש מעולם!! סיפורים משעשעים! סיפורים מפחידים! סיפור לכל ילדה וילד! התקבצו ללא חשש! שמי הוא מקסים וסיפורים הם חיי!!"

מיד לאחר קריאתו היו מתחילים לנהור אליו אנשים מכל רחבי הישוב בשביל לשמוע סיפורים. מקסים היה מסדר אותם למען יוכלו כולם לשמוע בלי לרמוס אחד את השני ובעיקר היה מחבב את הילדים שעיניהם שותות את דבריו ואף היה מרשה להם לטפס על העגלה ולשבת.


ואכן, סיפורים נפלאים היה מספר להם. על מה שהיה, הסטוריה רחוקה מימי הקדמונים והגמדים, ועל מה שיהיה על עגלות ללא סוסים וספינות ששטות בשמים עד הכוכבים הרחוקים. על אבירים אמיצי לב ורוח ההולכים להציל את עלמותיהם היפות מפיות הדרקונים הרשעים, ועל חוקרי שמים הנלחמים בדמויות מכוכבים רחוקים.

יודעי דבר ידעו שבכל סיפור שיספר מקסים, שני דברים לעולם לא ישתנו. האחד, בכל סיפור יהיה רק גיבור אחד. והשני, הגיבור יהיה מקסים.

ולכן כינוהו כולם "מקסים גוף-ראשון".


הרגלים אלה היו לפלא בעיני כולם ויש שאף היו מתרעמים על מנהג זה והיו אומרים:

"הכיצד זה ייתכן? כל כך הרבה סיפורים וכולם בגוף ראשון? שייספר על אחרים, הנה אני לדוגמא, לא לוחם דגול אך בכל זאת..."

ובנקודה זו מי שהאזין לאותו אדם הבין שהוא קנטרן שלא לצורך ובא רק להוציא דיבה, והיה מפנה לו עורף. אך רובם ככולם של האנשים לא הופרעו מכך והיו ממשיכים לבוא ולשמוע סיפורים.


לעת ערב, כשהאנשים החלו להתפזר לבתיהם היה קורא את האנשים שיביאו את ילדיהם לעוד סיפור לפני שינה, למען יישנו היטב, והילדים היו באים. הוא היה אוסף אותם במעגל סביב מדורה שהכין מבעוד מועד והיה מוציא ממתק או סוכריה ומחלק להם, ואז היה מתחיל בסיפוריו.

לילדים היה שומר את סיפוריו המיוחדים ביותר והמרתקים ביותר עד כדי כך שלא פעם נתפסו כמה הורים שהיו מאזינים מעבר לגדר או שיח סמוך. הוא היה פותח בשאלה:

"אז על מה אתם רוצים לשמוע הפעם?" והילדים היו עונים בבליל קולות.

"על דרקונים!"

"לא דרקונים, אני מפחדת מהם, על נסיכות יפו-"
"על חיות מכוכבים אחרים!"

"על לוחמים ברוע!"

ומקסים היה מספר את סיפורו כאילו לא שמע אף אחד מהילדים, והם היו משתתקים באחת ותולים בו עיניו. מקסים סיפר לפעמים סיפור אחד, לפעמים יותר, אך בסופו של ערב כל הילדים הרגישו שסיפורם סופר והיו הולכים לביתם עייפים אך מרוצים.


וביום אחד לרגע השתנתה המציאות.

בכל פעם שהיו שואלים בה את מקסים מדוע היה מספר בגוף-ראשון היה מתעלם מהשואל וממשיך בסיפורו כאליו לא שמע. ובאותו יום חרג ממנהגו.

מקסים שהה באותה עת בכפר שבו חיו אנשים ממשפחתו הרחוקה והיה מחבבם יותר מהאחרים ומהם אהב במיוחד את ילדם, פעוט זהוב שיער שנקרא אריק.

כשסיים את הסיפורים לאותו יום, והילדים החלו ללכת הביתה, עצר פתאום אריק ושאל:

"דוד מקסים, אתה באמת היית בכל הסיפורים האלה שסיפרת לנו עליהם?" כולם המשיכו כרגיל מתוך ידיעה ששאלה זו היא מסוג השאלות עליהן מקסים לא עונה.

"לא, אריק, איך אהיה בכולם וחלקם לא היו כשנולדתי, וחלקם האחר עוד לא היה?" הנוכחים קפאו במקומם ותמהו על דבריו של מקסים שחרגו ממה שעונה לאחרים.

"אז למה אתה תמיד מספר כאילו אתה היית שם?"

מקסים הניח ידו על כתפו של אריק ואמר לו:

"ראה, אריק, אומנם לא הייתי ולא אהיה בכל הסיפורים האלה, וזה דבר שידוע לכולם.

אבל התחושה...

הו, התחושה..."





© כל הזכויות ליצירה שמורות לj o e y
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ח סיון ה´תשס"ז  
וכתוב יפה.

אבל לא הכי אהבתי את הסוף, ציפיתי למשהו אחר.
ובכל זאת, גם הסוף חמוד.
י"ח סיון ה´תשס"ז  
יש כאן בניה מדהימה של הדמויות, ממש זכינו להכיר אותם לעומק.
גם אני לא אהבתי את הסוף, כאילו קטעת את העלילה בשיאה.
סיפרת על עברו של מקסים, הכרנו אותו.. וציפיתי לסוף יותר תותחי, שמשאיר אותנו בפה פעור..
אבל סיפור מקסים, תודה.
י"א אב ה´תשס"ז  
לכל המגיבים: / אורח/ת בביכורים
הרגלנו המגונה בעת הזאת, הוא לקבל דברים מפוצצים, מיידיים וחד משמעיים. ברור לכולנו מהיכן ההרגל הרע הזה (טלוויזיה, אינטרנט, מנה חמה וכדו'), אבל האם לא כדאי שנלמד לראות גם את העומק והפשטות? סיפור טוב, כמו כל קטע שאיננו דוקומנטרי, לא נמדד רק בפאנצ' ליין אלא גם, ולפעמים בעיקר, בדרך, בתהליך. וככזה, הסיפור הוא נפלא, לדעתי ולטעמי כמובן. התחושה... הו, התחושה... היא עיקר הסיפור.
לידידי, אחי ורעי j o e y המשך כך!
אסף.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד