המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
הארץ לעולם עומדת / אז מה
בביכורים מאז ט"ו סיון ה´תשס"ז

 

בס"ד

הָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת



 

"כַּאֲשֶר שָמַיִם לֶהָבָה סוֹאֶנֶת
אַל תָזוּזוּ מִמְּקוֹמְכֶם בָּתִים"
(זלדה)


התקתוק הרך של שעון הקיר הדהד עדינות בחדר. הרוח שיחקה רפות בווילונות הסלון. הפלורוסנטים הקבועים מעל השולחן הטילו אור רפה מדי. צריך להחליף אחד מהם בזמן הקרוב. אולי כשצבי יגיע שבוע הבא...
עיניו של יוחנן החליקו פעמים רבות על אותה שורה בספר העבה שמולו. לבסוף נאנח, וויתר, והניח את משקפי הקריאה שלו בנרתיקן. השעון הורה שלוש שעות אחרי חצות הלילה. הוא קם והחל לפסוע מצד לצד בחוסר מנוחה.

השנים לא החמירו איתו יתר על המידה. עודו מסוגל להלך בצעד בטוח, עודו מסוגל להתיישב בנוחות. לא אחת תהה לעצמו האם לא היה מספיק שמח בבריאותו.
מאידך- אילו לפחות כאבו ברכיו, או אילו היו אוזניו קהות, אז היה מרגיש את עצמו בדורו. אבל כעת הלך דורו וחלף על פניו, ואל דור אחר לא יגיע. "מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא" חלף ההרהור כברק.

פסיעותיו הדהדו מהקירות חזרה אליו, נושאות איתן פנים רבות. שמות ריחפו בחלל הסלון מרצדים סביב האור כפרפרי לילה. הלל נפטר כבר לפני חמש שנים. יוסי ואלעזר שוכנים שניהם כבוד בבית העלמין בירקון. אפילו לבקר אותם מזמן לא ביקר. נותרו רק הוא ושמעון.
וכעת שמעון איננו. עליו היו כֻּלָּנָה.

שבועיים עברו מאז הלוויה. הדמעות יבשו כבר מעיניו, אך לעכל עדיין לא עיכל. הוא היה כמעט היחיד שבכה עם כל רגב אדמה מושלך אל הקבר. ראה את קהל המתאבלים המאופק ופתגם חסידי חריף הדהד בו:

"מת זקן, נדים אנשים בראשם; זקן היה...
אינני מבין- כלום מגיע לזקנים עונש מוות?"
"בכו!" רצה לזעוק לקהל האפור, "שוטים! ומה בינו לביניכם? שלושים שנה?"
אך קולו לא עמד לו. מה ישמעו? זקן טרחני מצריד בקולו.

שתק.
מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא.


שמעון. מאז שנפטרה לאה לא בכה יוחנן על איש. אבל שמעון? לא נצרכו הדמעות למאבק כדי לפלס דרכן החוצה. עם מי ילמד עכשיו דף יום יומי? עם מי ידבר בלילות שקטים, כשספלי מים רותחים ביניהם? הוא עדיין זכר את החום והמילים במטבחו הקטן של שמעון. זכר איך אדים היו מתערבלים ונושאים עמם וויכוחים ובדיחות קטנות של אנשים שחיו כל חייהם יחד. אצל שמעון היו יושבים, בעיקר בשנים האחרונות, עת קשתה עליו ההליכה. ואילו יוחנן- לא נס ליחו.
אפילו לא כהתה עינו. עם הזקנה והדמעות הגיעו משקפיים, ועם זאת: "יש לך עיניים של אדם צעיר!" אמר לו האופטיקאי כמנסה לעודדו.
מה היה עונה לו- שאין לו צורך בעיני אדם צעיר? שכל שרואות עיניו הוא עולם זר, וטוב טוב היה לו אילו היו עיניו זקנות וכהות? הכל, ובלבד שלא יבחין איך נסוג כל דורו כמו גל אל הים הגדול, והוא נותר בודד כצדף שגם הגל הבא לא יביא לו תנחומים?
שתק ולא אמר דבר. רק לקח את משקפיו החדשים והודה חלושות. הרי האדם הצעיר באמת ניסה להיות חביב.

הרוח שהשתובבה קודם בווילונות החלה עתה משחקת בהם בפראות. הוא ניגש אל החלון וסגר אותו. אחר השקיף דרכו אל רחוב שומם של שלוש וחצי בלילה. על מה הוא מלין? הרי רבים היו מבקשים בריאות כשלו. אפילו לבו תקין לגמרי- בישר לו רופאו בחום.
נאנח שוב. איזה לב חסון דיו להכיל בדידות כזו?

משהו מתמשך ולא מפוענח משך את ליבו ברחוב החשוך. משהו שריחף סביבו, מבלי שיצליח לעמוד על טיבו על ידי התבוננות דרך החלון. לרגע התלבט אם לצאת ולבדוק, אחר משך כתפיו ופסע אל הדלת. וכי יש לו דבר יותר טוב לעשות? ליתר ביטחון נטל את מקל ההליכה.
כשיצא מן הבית התקיפה אותו הרוח הזדונית. לא, לא רוח משבר ומפרק סלעים. אפילו לא רוח שתנתק זקן מעמדו. אך שיניים היו לרוח, פוצעות ובעיקר מקפיאות. הוא התחזק לרגע על עומדו והלך בשביל.
בפתח החצר ניצב והביט סביבו. משהו מוזר אכן התרחש ברחוב. ניקב את החושך בעיניים מוטרדות, ופסע בכבדות מחוץ לחצר אל המדרכה. מה קורה לרחוב? עמוק בתוכו זיהתה כבר נפשו את התשובה. רק התודעה אחרה להבין.
כשסוף סוף עלתה התשובה על פני השטח, מצמץ פעם ופעמים, אך המראה לא נעלם;
הרחוב נע.

"נע" אולי לא היתה המילה המתאימה. הרחוב גלש והתמתח ממדרכה למדרכה. הכביש הלך והתרחב, והבתים מצדו השני הלכו וגלשו ממנו והלאה. זו היתה תנועה חשאית ואיטית, ממש כמו ההתגנבות של מחוג השעות. תנועה שבמבט ראשון בקושי נראתה, אבל בדיקה קפדנית הראתה שהיא אכן קיימת; הכביש היה רחב יותר משהיה שתי דקות קודם לכן.
לרגע קפא על עומדו. הוא תהה מה היו כל רופאיו אומרים על צלילות שכלו כעת. הרחוב לא נחרד מכך כמוהו; הבתים לא חדלו מלנוע.
למרבה הפתיעה לא נמלא לבו סקרנות או פחד. היתה בו שלוה של משהו שבואו צפוי גם אם לא משמח. עוד כמה רגעים עמד שם, בוחן את הבתים הנמלטים, ופנה לשוב לביתו- שנמלט ממנו גם הוא.
עכשיו לפתה חרדה סתומה את לבו. רגליו פקו לרגע ולא אפשרו לו ללכת במהירות, להתחרות בביתו הנסוג. הוא התאמץ על מקל ההליכה השכוח, ופנה להשיג את הבית הסורר. ברגע אחד שינה את דעתו, יצא מן החצר והחל ללכת לאורך הרחוב.

הרוח המשיכה להצליף בו כשהלך ברחוב. גורמת לו לרעוד את כל הרעידות שחסם בזמן האחרון, סוחטת מעיניו דמעות במקום אלו שלא ירדו על לחייו. גישש במקלו ונאבק ללכת, נחלש מרגע לרגע.
דרכו היתה קלה. עצי הפיקוס פינו אותה, מושכים שורשיהם אחור. גם גזעיהם נטו ממנו והלאה, ורק צמרותיהם השתוחחו מעליו, ענפיהן מבכים חרישית ברוח. מצדו השני חרקו מעדנות גדרות העץ כשנסוגו ממנו בצעדי שלבים קלילים. הרוח הלמה בהם בנסיגתם כמנצחת על רחשי הלילה.
כאשר עבר ליד חצר מגודרת גדר גבוהה נאנקו סורגי הברזל אנקות מכווצות, ולקחו עמם את יסודותיהם לאחור, הלאה הלאה ממנו. בפינת הרחוב התעקם תמרור כלאחר תאונה, בסיסו מותח את אספלט המדרכה לכסות את הכביש.
התנועה הלכה והאיצה. דומה שכעת לא ניסו הבנינים אפילו להסתיר את מנוסתם. הם גלשו ממנו בגלוי, כמו נבנו על מדרון חלקלק, או כמו היתה העיר מים, והבניינים מכים בה אדווה. הוא עצמו היה האבן במרכז האדווה. כבד, אפור ושוקע מטה מטה.

כשעבר את פינת הרחוב הגיע אל גינת משחקים. ריקה ושקטה היתה בשעה כזו, ופנס רחוב בודד מחוצה לה האיר אותה ושיחק בה משחקי כתמים של אור וצל. כשצעד לידו, הטה הפנס את ראשו המאיר הלאה ממנו, והגינה נבלעה באפילה.
הוא היסס לרגע-  ונכנס אל הגינה. שוב לא זע לבו כשנסוגו ממנו פחי האשפה העירוניים והמסודרים, גלגליהם מסתובבים כאילו דחפה אותם יד בוטחת.
פסע אל מרכז הגינה בלי דעת למה ופנה אל הנדנדות. המבנה העשוי מתכת נסוג על רגליו השקועות בקרקע. הנדנדות עצמן חגו הלוך ושוב לקצב הצעדים, כמו ישבו בהם נכדיו. רונית אוהבת את הימנית, זכר, ויותם מתנדנד הכי גבוה שאפשר. אפילו זיכרון זה לא עודד את רוחו בגינה החשוכה והמתרוקנת.
בפרץ זעם התקדם אל הנדנדות הבורחות, עד אשר נדחקו אל הגדר. הגדר החלה לסגת גם היא, מפנה מקום מעוגל לנדנדות המאוימות. הוא יספיק להשיג אותן.
פתאום שוב רפו ידיו. ואם ישיג את הנדנדות, מה יעשה בהן אז? יחקור אותן מדוע בורח מפניו הכל?

חזר באנחה אל מרכז הגינה. מתעלם מהמגלשה שנסדקה באמצעה כשניסתה לנוע, מתעלם מהקרוסלה שהסתובבה מעצמה כסחרחרת קרקס, מתרחקת בכל סיבוב.
הוא פנה אל הספסל שנח מתחת עץ חסון. אתה לפחות לא תברח ממני, הרהר. הרי זקנים וספסלים נועדו אחד לשני. דימה לשמוע את הספסל נאנח אליו בהשתתפות: לֹא נָסוֹג מִמֶּךָּ? במקום לברוח, התקדם הספסל אליו.
כשנפגשו באמצע הגינה, התיישב עליו באנחת זקנה. לא אנחה של גב כואב, שהרי גם גבו היה של אדם צעיר. הספסל נאנח לעומתו אנחה של עץ ישן.
זמן מה ישב על הספסל ושתקו שניהם. הרוח יללה עבורו את כל יללות העולם. היא המשיכה לשרוט ולנשוך, אבל הגוף כבר קהה מרגש ודמם. הקור שחש לא בא מהרוח, לא הזדחל מן החוץ. רק הנפש רעדה בתוך תוכו מקור בדידות בלי תכלית.

כל מתקני הגן התרחקו ממנו לאט, עד אשר בכל ארבע אמותיו לא היתה אלא אדמה חשופה בלבד. כך יאה וכך נאה, הרהר. שוב לא תהה על הכל הבורח מפניו. העצב בו הסביר הכל בלי צורך במילים. שרטט במקלו מעגלים מעגלים בעפר התחוח לרגלי הספסל.
העצב המשיך לגאות, ממלא גֵבֵי נפש קטנים, מכסה שיחי רגשות ישנים ומעוקמים. גאה וצבר גובה כשהוא מעלים הכל, מטביע כל תחושה אחרת. ככל שהתמלא יוחנן בעצב, חש איך מגע הספסל תחת גופו הופך ונהיה זר ונוקשה.
אחרי כמה זמן התחזק על מקל ההליכה וקם.
"לך!" לחש אל הספסל "הצטרף אל אחֵיך בנִידוּיָם אותי!"
הספסל לא ענה. רק הביט בעיניים סדוקות ועצובות, מתחפר במקומו בסרבנות.
"לא נוכל להישאר יחד לנצח" הפציר יוחנן "במוקדם או במאוחר תצטרף אליהם. אינך מבין?" העצב הכובש בתוכו אישר את דבריו.
בשתיקה הדוממת שנתלתה נע אט אט הספסל אחור, כמשרת נאמן וזקן. הוא נדחק למקום שפינו עבורו המגלשה והקרוסלה.
כעת עמד לבדו במרכז הגינה. העצב כיסה בו את ראשי ההרים.

רק אז הבין שאיננו לגמרי לבדו.
הוא נשען בעדינות על המקל וכרע ברך אל הקרקע. הנה ידידה אחת שלא עזבה אותו גם כעת. ידיו חפרו גומה באדמה, ואצבעותיו פוררו את העפר. כה רבים השאירו את מגעם כאן. ילדים, הורים, זקנים. את כולם נשאה האדמה באותם בטחון ושלווה.
התיישב בשיכול רגליים כאדם צעיר. חפן מלוא חופניים חול, ונתן לו להיזרות חרישית. גרגרי עפר זרמו בערוצי קמטיו, ונשרו מתוך ידיים לאות ועמוסות וורידים. זרמו לאט כמו חייו, כמו רבבות חיים לפניו.

הארץ לא נסוגה מארבע אמותיו, לא הותירה את עצבותו לרחף בחלל הריק. מגעה המוצק הרגיע אותו, העניק בטחון. משהו חדש התחולל בתוכו; ים העצב נקווה נמוך יותר, ומקום יציב נתגלה בו. יבשה. את נפשו עדיין הקיף הים, אך היא עצמה התייצבה על קרקע בטוחה, לא צללה עוד תהומות.
בזריזות עלומים קם על רגליו, כשמידו הפרושה עוד נושר חול. נשא פניו מעלה- הכוכבים נצצו אליו, הקיפו אותו בכיפה רחוקה שבאויר הצלול היתה קרובה כל כך. הרכין שוב מבט אל ידו - הגרגרים עדיין זרמו מתוכה.
מילים נדחקו לצאת מתוכו. מילים שחיכו לשעתן זמן כה רב.
הוא לא הבחין איך נשבר המעגל הריק מסביבו, כאשר המתקנים התקרבו אליו והצטופפו סביבו. לא הבחין איך הבנינים רכנו אליו יחד עם עצי הפיקוס, איך העיר כולה כולאת נשימה ורוח ומאזינה.
כשנשר מידו גרגר אחרון של עפר, ושב אל הארץ כְּשֶהָיָה, זקף ראשו ולחש בצלילות: "יתגדל ויתקדש שמיה רבא"



בדידות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז סיון ה´תשס"ז  
הסיפור מוקדש לחגי לכבוד גיוסו.
חדר שלוש כבוד!

תודה עצומה לקוביק, שבלעדיו הסיפור היה נראה אחר לגמרי. אולי הייתי שלם איתו, אבל לא הייתי אוהב אותו.
י"ז סיון ה´תשס"ז  
חימוש מטורף
י"ז סיון ה´תשס"ז  
נסחפתי.
כל מילה נוספת רק תגרע מהעוצמה של התחושות אז אני אוותר על המילים הפעם.
י"ז סיון ה´תשס"ז  
העלילה טובה, יוחנן עובר פה תהליך כאשר כל חבריו מתים, ואנחנו ביחד איתו עוברים את התהליך.
בסיפור היו המון תיאורים שקצת איבדו אותי במהלך הסיפור ותהיתי לעצמי מה הם אומרים (אבל אני גרועה עם תיאורים).
היה פה מוטיב של יד?
י"ח סיון ה´תשס"ז  
מקסים / אורח/ת בביכורים
אני חושב שהסיפור מצטיין בעיקר בטון ובאווירה שהוא יוצר.
זאת סיפורת אמיתית, כשהמילים מלטפות רגשות ומכיירות צורות. אשריך!
י"ח סיון ה´תשס"ז  
הסיפור בנוי על רגש <שיל לפחות> לא מוכר ומדובר, ובכל זאת ניכנסתי לראש של הקשיש והצלחתי להזדהות.
שפה משובחת.
י"ח סיון ה´תשס"ז  
אתה יודע.

נהדר.
אני מצמטרף לאורח, עיקר היופי של הסיפור הוא באווירה.
אני עוד צריך לנסות להבין את הסוף שלך.
י"ח סיון ה´תשס"ז  
העדפה.
ואין לי יותר מה לומר.
ו´ שבט ה´תשע"א  
איזו פנינה עלומה.

סיפור מקסים, מקורי-כדרכך. לא קל להתמודד עם המשמעויות הרבות של הבדידות בסיפור הזה, והחפצים, הלילה, החברות והאדמה.

החיבורים שלך בין תכנים משמעותיים למילים מדויקות קוסם כל פעם יצירות פלאים.

עֹז
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד