המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אותות חיים / אז מה
בביכורים מאז י"א אייר ה´תשס"ז

   

אותות חיים


"מה ישאר? מילים, מילים כאפר...
...רק אותיות החתומות בספר"
(לאה גולדברג)



"הארי פוטר הוא סרט כתוב היטב"
הרמתי את פני מהכרך הכחול אל יהודה. הוא ישב והביט בי, ידיו המקומטות מהפכות פסלון של שור.
"בטח רצית לומר שהוא ספר כתוב טוב"
"התכוונתי למה שאמרתי: זה סרט כתוב היטב"
"כלומר?"
"הוא לא באמת סיפור. הוא רק חיקוי של סיפור, כמו שסרט הוא רק חיקוי של המציאות"
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר חיקוי של ספר?"
"המילים בו לא חיות. הם מילים מתות שמתארות חיים"
"רגע, אז מה?" הגנתי על כבודו האבוד של הגיבור החדש שלי "תמיד מילים הם דבר מת"
"המילים שאתה מכיר הם אכן דבר מת", אמר יהודה, "אך מנין לך שזה היה כך תמיד?"

                                        ***

יהודה היה קשיש שגר בקומה מתחתינו. דירתו היתה גדושה ספרים, וכך גם חייו. הספרים מילאו את כל מחשבותיו, רצונותיו וחלומותיו.
כשהייתי כבן שש, ביקשתי מאמא לבקר ספרייה. למדנו אז לקרוא, וביקור בספרייה היה, לחודש וחצי, הדבר הכי נכסף בכיתה א' שלי. אמא ירדה איתי קומה אחת, וכך בקרתי אצל יהודה בפעם הראשונה.
הבית היה מלא ספרים. מסדרונות, מטבח, חדר שינה- כל קיר בהם היה מכוסה במדפים. ספרים היו כמעט הדבר היחיד שזכרתי מביקורי הראשון. כנגד כל זה, בלט עוד פרט אחד: קיר שלם בסלון היה חשוף מכל מדף. היה בו רק חלון שהשקיף אל הים, ותמונה של ירושלים.


יהודה שמע את בקשתי לשאול ספר בחיוך רחב, ולקח אותי לארון שהוקדש לספרי ילדים. זו היתה הפעם הראשונה ששאלתי ספרים מיהודה, אך בהחלט לא פעם אחרונה. הוא אכן היה תחליף הולם לספריה אותה ביקשתי מאמא.
עם הזמן התרגלתי לא רק לשאול ממנו ספרים, אלא גם להשאר ולקרוא אצלו. התרגלתי לקצב השעון התדיר, לַמראה של שולחן עמוס ספרים ופסל גא של שור במרכזו. גיליתי את הקסם שיש בקריאת ספר בעוד אתה מוקף אלפי סודות אחרים, מחכים בסבלנות לתורם להיפתח. הייתי רובץ על השטיח בתנוחה מורגלת, בעוד יהודה יושב לידי על כסא עתיק וקורא אף הוא. לעיתים היינו קוראים ביחד סיפור. לפעמים היינו מדברים סתם כך: הוא היה מעניין לא פחות מהספרים שלו.


פעם אחת, אחרי שגמרתי בפעם הראשונה את "הסיפור שאינו נגמר", ישבתי ודמיינתי את עצמי כאטריו, רכוב על דרקון מזל מופלא. פתאום שמעתי את עצמי שואל שאלה שזמן רב לא העזתי לשאול: "יהודה, למה בקיר הזה אין מדפים?"
יהודה לא השיב מיד. הוא נאנח ובהה בקיר החשוף. ידיו רפרפו על כריכת העור של הספר שהחזיק בידו, ועלעלו בדפיו הצהובים.
"אולי כי גם אני צריך לזכור מדי פעם שספרים הם לא הכל" ספק ענה לי, ספק לחש לעצמו.
לא הבנתי, אבל ראיתי את השמים האפורים של עיניו מצטעפים; כמו שק כיסה אותם. החיוך העדין שאפף את פניו תדיר נעלם, והן נראו עייפות. לא העזתי לחקור יותר.


ובפעם שהבאתי אל יהודה ספר שאמא קנתה לי, לקרוא אותו אצלו, סיפר לי יהודה את סיפורן האמיתי של המילים.

***



פעמים מועטות סיפר יהודה סיפורים משלו. בדרך כלל נתן לספרים לדבר במקומו. אבל בפעמים הנדירות שסיפר, הבריקו עיניו באור חי, וקולו רך ומתנגן. ביני לבין עצמי דמיינתי אותו חי בארץ קסומה ורחוקה, משוטט בשבילים מאובקים כזמר נודד.
"אתה רגיל לחשוב על מילים כדבר מת", פתח יהודה. "כל שאתה מכיר הם תווים שחורים על נייר. אני זוכר זמנים בהם חיו המילים. כן, כן, חיו" צחקו עיניו למבטי התמה "ממש כפשוטו"
הוא רכן מעט קדימה בעודו מספר.
"ביום בו הגה מישהו בפעם הראשונה "מה", החלו לעופף על פני הארץ להקות של "מה". הם דאו כפרפרים זוהרים על פני פרחי מֵ וניצני הַ"
"אתה לא רציני" גיחכתי. "להקות של מה? מה זה פשוט..."
בעיניים האפורות היה פתאום דוק של פלדה. "כשמספרים לך סיפור אמיתי, ידידי הצעיר, עליך לכרות אוזניים. להכיר את העולם מחדש באמת"
השתתקתי בכלימה.
"כן", הוא נאנח. "היו להקות שלמות של מה, ועצי אז עליהם קיננו עשרות רבות של מדוע. עד היום, אם אעצום את עיני, אוכל לשמוע את קריאותיו של האולי שריחף ליד ביתי, צלולות ונוגות. באפרים רעו עדרים של שמות עצם: אבן, אדמה, מים. בין סלעים החליקו על גחונם שקרים וניוולים. אהבה וחלום טסו בפראות עם הרוחות"


הלכתי ושקעתי בתוך התיאורים המלטפים, כמו בחומו של אביב פתאומי. המילים אפפו אותי כמו ניחוח לימונית.
"והספרים?" שאלתי "והסופרים? מה הם עשו אז?"
הפעם לא סגרו תריסי מתכת את עיניו. להפך, הן זרחו באור פנימי, כמו חיכה כולו לשאלה.
"היינו... הסופרים היו... ציידים"
נדהמתי כשהאור בעיניו לחש נעורים.
"רדפת פעם אחרי קבוצה של אתה בסבך תשוקות משתרגות?" שאל בלהט. "ארבת ימים שלמים על נתיבה של שאלה? אתה יכול לדמיין מה התחושה העולה בך כשאתה מנסה לרסן סֵבֵל ענק ומתבודד? אלו היו חיי סופר. רצון יוקד ללכוד מילה נדירה. סבלנות עילאית למצוא שיר בגוון הנכון"
"היית רודף אחרי מילים עם רובה?", שאלתי מופתע "או שזה בכלל היה עם חץ וקשת?"
בן רגע ראיתי ששוב טעיתי במשהו. העלבון שהציף את עיניו היה עמוק.
"חץ וקשת?!" הרעים בקולו "בשום פנים ואופן! לא היינו הורגים את המילים, אמרתי לך" ונימת קולו שוב היתה שקטה. געגועים נשזרו בה. "הן היו חיות. היינו לוכדים אותם כמו שהן. בעניבות כוח רצון, ברשתות יצירה, בעבותות כשרון.
הן היו שונות זו מזו, על הסופר היה לדעת זאת. כאב היה ידידותי מאד, עד כדי כך שהיה בא ללחוך מכף ידך. לאלף אותו היה הקושי הגדול. שמחה היתה חומקנית כמו רוח, עדינה כזכוכית, אבל קולה- זהב. פחד ומוות התחפרו עמוק באדמה. היית צריך לזחול אל תוך החשיכה כדי ללכוד אותם"
"אֵימה גרה בבנין אפור ומתפורר?" שאלתי בעניין.
"אימה?" הוא שפשף את עיניו בלי משים. "אימה גרה בצינה של מצולות אגמים. היא סימאה כל סופר שניסה ללכוד אותה. היה צורך להשתמש ברשתות עדינות של הקשבה"


"והספרים?" חזרתי בעקשנות לשאלתי הקודמת. "איך כתבתם ספרים?"
"ספרים" יהודה הביט בי משתומם. אחר הביט סביבו בפליאה, כאילו  ציפה לראות משהו אחר לגמרי ממאות כריכות. "טרם הבנת? לא היו אז ספרים. לא כלאנו את הסיפורים בין חומות. סיפורים היו קרנבלים! היו חגיגות של צבע וגוון, של צליל וריח!" הוא התרווח על כסאו ונאנח. "תאר לעצמך איך היה נראה סיפור שמח: הנה הולך ראשון הוא, קרניו בורקות בשמש, ראשו מעוטר בזר של שֵ קטנים, נוצצים ככוכבים, אופפים אותו ריח טוב. סביב רגליו מתרוצצים פעלים קטנים וזריזים, מצרפים את פעמוניהם הקטנים לפעמון הארד של קולו. אחריהם, בתהלוכה עליזה, באים רצונות, פעולות וכמיהות.
סיפורים נוגים נראו אחרת לגמרי. עצבות, מעורפלת וכבדה מהלכת במרכז, מעליה מרחף מדוע. שמות עצם הקיפו אותה, מושפלי מבט. הזמן היה מדוייק גם הוא. סיפורים כאלה סבבו כמו צלילים כינור דקים ברחובות מעורפלים של בין ערביים"
"אבל איך אפשר לספר כך סיפור?" מחיתי. "למי יש כוח? צריך שיירה עם כל כך הרבה מילים!"
"אינך מבין!" אמר יהודה "אתה עדיין חושב על מילים כדבר מת.
ראה, יש היום פתגם: תמונה אחת שווה אלף מילים. אומַר לך אני: מילה חיה אחת שווה אלפי מילים מתות. לא היינו צריכים כמה פסקאות כדי לתאר איך אדם מדבר; מילה אחת הביעה את כל זה ויותר. כל מילה היתה מלאה גוונים, צלילים, משמעויות. זו היתה עבודת אמן: ללכוד את המילה הנכונה בניחוח הנכון. לעצב אותה כך שתשתלב בדיוק עם שאר המילים"
מבטי נדד אל פסלון השור המוכר שנח על השולחן. אולי הפָסַל לא ניסה לפסל שור, הרהרתי פתאום לעצמי. אולי ניסה לשמר דבר שכבר אינו בנמצא. בפעם הראשונה חשתי במערבולות תחת קו העץ המגולף. משמעויות אין ספור ניסו לפרוץ ממנו החוצה.


וכמו הפסלון, כן אני: צללתי עמוק בעולם שתיאר יהודה, והעושר שלו השתולל בי, מנסה לפרוץ החוצה. הוא נחסם בקירות המציאות עמוסי הספרים.
"אז מה קרה?" שאלתי בכאב "מה השתנה?"
שני עיגולי ערפל התאבכו כשהשפיל יהודה את מבטו. "קרה מה שקרה לכל דבר: אנשים רצו יותר ויותר סיפורים, והסופרים ניסו להשביע את רצונם. הם לא עמדו בקצב, עד שהציע מישהו רעיון גאוני: אפשר לשחוט את המילים, וליצור סיפורים בדמם. קראו לזה דיו. חשוב איזו מהפכה זה היה: חסל סדר ציד ולכידה, חסל סדר מגע קרוב עם המילים. דיך לירות בהם מרחוק. דיך לאגור את דמם בבקבוקים. אחר כך יוכל כל המרבה במחיר לקנות בקבוקים כאלו. רצונך בגוון מסויים? דיך לערבב דם בדם. דמים בדמים נגעו.
כן, היה לנו די בדיו, ורק במילים לא היה די. המילים נרדפו ונעלמו. יערות שלמים נכרתו, עסיס רב נסחט מניצני מילים עדינות, ועדיין זה לא הספיק.
כי ככל שנכתבו עוד מילים מתות, היינו צריכים עוד ועוד מהם. במקום מילה אחת חיה היינו צריכים אלפי מילים מתות, ובמקום סופרים מעטים, היו עכשיו רבים רבים. המילים החיות הלכו ונעלמו. מחיר הדיו הלך ועלה.
הצעד הבא היה כמעט מתבקש: אני עדיין זוכר את היום בו החלו לשרוף את גופותיהן של המילים המתות. זוכר את העשן המצחין שעלה מבתי המטבחיים. את האפר אספו ושמו בקופסאות קטנות. אֶפֵרונות קראו להם.
זה היה מעגל קסמים של הרס. חור שחור שינק כל אור מסביבו אבל רק הלך וגדל. מילים מתות ועוד מילים מתות. הררים של מילים מתות"- הוא הניף את ידו, מחווה אל מדפי הספרים מסביב "הררים שקוברים את המילים החיות ששרדו"


יהודה רכן קדימה, נסער. "היום כבר הבינו שאסור שהמילים החיות יכחדו. אבל אתה יודע למה הם מפחדים מזה? כי אז לא יהיו גם מילים מתות! אז הם שולחים משלחות של צלמים" הוא ירק את המילה האחרונה בבוז. "הם מצלמים חיקוי חיוור של המילים החיות, ומעבדים אותם ל- איך קוראים לזה? פונטים?" קולו היה מריר.
"אתה מבין? אלו המילים שיש היום. עיבוד של בבואה של החיים עצמם"
הוא התקפל בכאב אל תוך עצמו, מטולטל הלוך ושוב בזרמי זכרונות וזעם.


אם תחילת סיפורו של יהודה הכניס אותי אל תוך עולם צבעוני ונפלא, הרי שהחלק השני ריסק את העולם הזה רסיסים רסיסים. פרצי הרגשות האלה הלמו בי במערבולת תחושות.
הרגשתי בחדות איך כל העולם הולך וצונח, הולך ומתפורר לפיסות של עצמו, וכל רגע של צניחה רק מחמיר את המצב. לא רק העבר שאותו תאר יהודה קרס- גם ההווה התפורר בין ידי, וכמוהם התרסס גם העתיד. הרגשתי בפעם ראשונה את הקמילה, את הזקנה. פעמים רבות בעתיד אני עתיד להיתקל בתחושה זו, אבל אז היתה הפעם הראשונה.
ובפעם הראשונה חשתי בַיאוש.


אחרי שתיקה ארוכה הצלחתי שוב לדבר. "אז זהו?" שאלתי את יהודה "לעולם נחיה עם מילים מתות?"
הוא הביט בי במבט מתגרה. "ולמה לא תשאל למה אני מקיף את עצמי במילים מתות אם אני כל כך מתגעגע למילים החיות?"
עקשנות גאתה בי "זו תשובה לשאלה שלי?"
"ואם אומר לך שכן?"
חיוך עלה פתאום בפניו והאיר אותן. קמטי נסיונו נעו באור החיוך כמו אדוות, ואפילו עיניו נצצו בעליזות, בבטחון גמור. לא היה הסבר בעיניים האלו. היתה בהן רק הבטחה שציננה את זעמי, שהצמיחה תקווה בתוך יאושי.
הוא הביט בקיר החשוף שמולו. לא יכלתי לקבוע אם הסתכל אל החלון, אל התמונה, ואולי אל הקיר האפור ביניהם. "אל תדאג, לא לעולם ישארו המילים מתות. הכל יתוקן בסופו של דבר. אבל בינתיים..."
עיניו נעצמו, ספק רדומות, ספק תרות אחר משהו רחוק.
בלי לומר שלום, עזבתי את הדירה בשקט, אוחז בידי את הספר. לא טרחתי לסמן את המקום בו הפסקתי.
דמיתי לשמוע מרחוק קריאה עגומה של אולי בודד.



כמיהה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאז מה
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"א אייר ה´תשס"ז  
כל מ ילה מיותרת. פשוט סיפור נפלא, צמרגש, סוחף עמוק, משאיר טעם טוב.
תאורים מעולים, פסלו של השור, הקיר המסתורי, קריאות האולי בליל ירח מלא - פשוט נפלא! נפלא! נפלא!

חימוש, העדפה, פרס הסיפור הקצר - הכל בשבילך! ה-כ-ל-!

שומרון.

י"א אייר ה´תשס"ז  
והכשרון עצום.

רק..למה הארי פוטר? (דבר המושבעת)
י"א אייר ה´תשס"ז  
שאתה כשרון אדיר.
אבל הפעם ממש כאילו הוספת לעצמך עוד בדימוי שלי.
מדהים, מדהים, סיפור כל כך כיפי, ונותן חומר למחשבה.
מזמן לא נהניתי כל כך מסיפור בביכורים.
י"א אייר ה´תשס"ז  
לזה קוראים כישרון!
מעולה.
למרות שהיו קטעים בסיפור שקראתי ברפרוף, בגדול זה ממש טוב, ובכלל לקחת רעיון כזה מקורי ולכתוב עליו בצורה כ"כ יפה ומיוחדת זה מקסים!

5, ובעיקר בגלל המקוריות וכישרון הכתיבה העצום.
י"א אייר ה´תשס"ז  
רעיון ממש חכם (אני מקווה שהצלחתי להבין לפחות חלק ממה שאתה מנסה להגיד) זה גם כתוב יפה. מסוג הדברים שאפשר לשמוע את הסיפור-ולהכינס אליו. רעיון מדהים
וחימוש.
י"ב אייר ה´תשס"ז  
זה סיפור מסוג הסיפורים שמנצלים היטב את פורמט הסיפור הקצר.
אגדה מקסימה באמת.

אגב, את נקודת הזכות הראשונה הרווחת כשהזכרת את מיכאל אנדה.

י"ב אייר ה´תשס"ז  
המנצלת כדברי קובי (ואני מסכימה לדעתו) את יתרונות הסיפור הקצר.

עד כמה שידוע לי לא קיים מושג "ארספואטיקה" בפרוזה. אבל מצאתי את ההגדרה הזו יותר ממתאימה כדי לאפיין את הסיפור הזה. הוא סיפור שגורם לחשוב לכל מי שעוסק בכתיבה ו/או קורא ספרים לרוב. יש משהו אמיתי בהגדרת "המילים המתות" ובכמיהה למילים חיות. (אולי אכן היו קיימות כאלו בעבר, אינני יודעת).

אם זה מעניין אותך, אני רוצה לשלוח אותך לסיפור אחר כאן באתר שהתקשר לי.
http://www.kipa.co.il/bikorim/show_art.asp?id=17027 (הוא מומלץ בלי קשר).

לעניין הכתיבה עצמה, היא מעולה!
י"ב אייר ה´תשס"ז  
יפהפה, קולח.
כמעט הצלחתי לראות בדמיוני את התמונה של עולם המילים שיהודה מתאר בדיוק שכזה.
אהבתי במיוחד את "...מנסה לרסן סבל ענק ומתבודד"
סיפור נהדר.
מהטובים שקראתי.
י"ב אייר ה´תשס"ז  
אני לא יודעת לאן :)

יופי של סיפור!! עדיין כולי נרגשת.

למספר רגעים היתה לי תחושה שאני קוראת סיפור שואה. אולי טעיתי.
י"ב אייר ה´תשס"ז  
הרגשתי שאני מתחבר לדמויות ולסיפור שלהם היטב. היטבת לכתוב!

את המסר עצמו אני צריך עוד להבין כמו שצריך.
י"ג אייר ה´תשס"ז  
בס"ד

הרגשתי שאני פוסעת יד ביד עם המילים ומתקדמת בשבילי העלילה.

תודה!
י"ג אייר ה´תשס"ז  
כתוב כל כך יפה, רעיון מקסים, פשוט אין מילים! חימוש+העדפה ולמזוודה למזכרת=]
י"ג אייר ה´תשס"ז  
וואו.. / אורח/ת בביכורים
אהבתי ממש.. הנושא, הכתיבה, העובדה שזה מקושר לכ"כ הרבה נושאים (שואה קצת למשל..) ועוד, הפכו את זה לסיפור מהמם.
תודה.
י"ג אייר ה´תשס"ז  
"כל מילי
הרוגות"
ט"ז אייר ה´תשס"ז  
לכל המפרגנים.

א. דווקא הארי פוטר. הוא אולי הנציג הראשי "של דור הסרטים הכתובים"
ב. אכן, מיכאל אנדה (הסיפור שאינו נגמר, ג'ים ונהג הקטר, ג'ים וכנופיית ה13, מומו) הוא אחד מסופרי הילדים היותר טובים שאני מכיר.
ג. בהתחלה רציתי לסווג את זה כ"ארספואטיקה", אבל לבסוף שמתי את זה ב"כמיהה", ולא רק כי ארספואטיקה היא בשירה בלבד. וד"ל.
ד. סבורני שהמילים היו יותר חיות פעם, גם אם לא בצורה שמתוארת כאן...
ה. אחלה סיפור.
*ספוילר*: ללא ספק התגלמות הציניות היא אדם עם זקן ג'ינג'י ושריון...
ו. חששתי שיקשרו את זה לשואה. אין קשר ישיר.
י"ט אייר ה´תשס"ז  
זה מה שאתה. פשוט וזורם.אמיתי ונוגע.
אתה מצליח לשאוב אותנו לעולם קסום כמעט כמו יהודה הזקן...
מצליח להחיות את המילים...
פשוט יפה!

ד.א.
בטעות כתבת איפשהו מיכאל במקום יהודה. בטח כבר שמת לב...
כ"ד אייר ה´תשס"ז  
איך יהודה הפך מיכאל? / אורח/ת בביכורים
סיפור נפלא! יפיפה, אבל לא הבנתי משהו אחד-

"אבל איך אפשר לספר כך סיפור?" מחיתי. "למי יש כוח? צריך שיירה עם כל כך הרבה מילים!"
"אינך מבין!" אמר מיכאל "אתה עדיין חושב על מילים כדבר מת.

???
כ"ה אייר ה´תשס"ז  
וואו!באתי לקרוא סיפור פדגוגי על גוילים נשרפים וקדושת השפה העברית לאן, ויצאתי מחוזק ומרותק לסיפור המופלא הזה.זה יפה, חי, סוחף, מעורר, והכל כבר הוגב, ובצדק. אגב, אתה כותב יותר טוב מהרב אמיר. מן הסתם לא בעומק וברבדים ובחדות המסר, אבל כן בציוריות ובקריאות.
נ.ב. ג'ינג'ים מזוקנים עטויי שריון ורוצחי השראות נראו לאחרונה בסביבה, השמר לך וגור לך מאוד. bigNbaum
כ"ז אייר ה´תשס"ז  
"גורו לכם אויבי היורש"
נכון מגניב ששוב עלה כאן הארי פוטר?

ניצלו"ש:
מיכאל-יהודה, מה זה משנה?
(או בלשון העם- אופס, פאדיחות...)
ח´ סיון ה´תשס"ז  
כולם כבר אמרו את הכל.
אז אני רק אציין שהכתיבה מדהימה וניכר שהושקעה הרבה מחשבה בסיפור הזה. מן הסתם התווספו לזה שעות של מאמץ וריכוז, וזה יפה שאתה מיישם את מה שאתה כותב עליו. זה רק הופך את הסיפור למוחשי יותר.

"ראה, יש היום פתגם: תמונה אחת שווה אלף מילים. אומַר לך אני: מילה חיה אחת שווה אלפי מילים מתות. לא היינו צריכים כמה פסקאות כדי לתאר איך אדם מדבר; מילה אחת הביעה את כל זה ויותר. כל מילה היתה מלאה גוונים, צלילים, משמעויות. זו היתה עבודת אמן: ללכוד את המילה הנכונה בניחוח הנכון. לעצב אותה כך שתשלב בדיוק עם שאר המילים"

הפסקה הזאת תפסה אותי כ"כ חזק.
תודה לך.
ל´ ניסן ה´תשס"ח  
משום מה, כשאני כותב סיפור יש לי תחושה של צייד, ואני אכן חש את עצמי מחזר אחר השמחה, מגשש אצל הביישנות בעדינות קלה - אולי תאבה.
נפלא ויפה.
ניק.
ט"ו אייר ה´תשס"ח  
גאונות!! / אורח/ת בביכורים
מאד מאד אהבתי את הסיפור. הזכיר לי קצת את הספר: "המעניק" של לויס לורי... למי שלא קה- מומלץ ביותר!!!
י"ט חשון ה´תשס"ט  
תודה לך איש.
י"ט חשון ה´תשס"ט  
נהדר? קסום? כל מילה קצת מגוחכת נוכח שטף דם המילים.
עֹז
ט"ז טבת ה´תשע"א  
ט"ז טבת ה´תשע"א  
ראשית,האופן בו אתה כותב,חזק מאד מצד אחד ציורי ומצד שני לא מאבד את הקשר למציאות. נכנסתי אל תוך הסיפור שלך.. דווקא מפני שהוא מצא חן בעייני ,היה קשה לי עניין ה"אפרונות" שזה שנינה נחמדה אבל במסגרת הסיפור זה קצת מצועצע. ולעניין התוכן הסיפור קצת משחק על "הימים שהיו היו טובים מאלו" שבדבר זה מסופקני ,אם אכן כך הדבר(יותר נראה לי ערבוביה במימד הזמן ,כלומר, נשארו אי שם כמה ציידי מילים, והיו רוצחים גם פעם) בכל אופן יפה מאד
ט´ אדר ב´ ה´תשע"א  
עכשיו אצטרך לכתוב סיפורים אחרים...
בעוד שהזדהתי מאוד עם תיאורי המילה החיה, עוצמת השנאה למילה הכתובה הייתה עצומה מדי בשבילי.

אני מאוד אוהב את האומנות שלך.
ט´ אדר ב´ ה´תשע"א  
עכשיו אצטרך לכתוב סיפורים אחרים...
בעוד שהזדהתי מאוד עם תיאורי המילה החיה, עוצמת השנאה למילה הכתובה הייתה עצומה מדי בשבילי.

אני מאוד אוהב את האומנות שלך.
י"ג אב ה´תשע"ב  


ופעם כשהכל יהיה יותר פשוט,
אפילו המילה,
אומר לך משהו שלא נראה חשוב,
אבל נשמע נפלא
כ"ח אב ה´תשע"ב  
זה מש שזה!
וזכינו שהוקפצת.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד