בנושא
בכרם
חדשות
 
עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה / אוסנתי
בביכורים מאז כ"ט ניסן ה´תשס"ז

 


"אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ;

אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים." (ישעיהו א', ז')


 

(בקשה: אם אפשר לא להתייחס לדעות הפוליטיות והאמוניות המובעות בקטע, כיון שאין בי את הכח והרצון להכנס לדיונים האלו. תודה.)
*
בהתחלה חשבתי להשאר כל הערב בדירה, כאילו זה סתם עוד ערב רגיל. כולן התקלחו כבר, לבשו חולצות לבנות וחצאיות יפות של שבת, רק אני הייתי לבושה בסתם בגדי חול, ובמבט עייף בעניים. אף אחת כבר לא התווכחה איתי עוד, כאילו דווקא ברגע שהן היו מולי, שונות כל כך, דווקא ברגע הזה, שעליו התווכחנו כל התקופה האחרונה, שבעטיו נאמרו כל ההטחות הקשות עלי ועל הדעות שלי, ברגע הזה הן רק עמדו מולי, לא יודעות כבר מה להגיד.

תבואי ואל תגידי הלל - הן אמרו לי, תבואי ואל תרקדי. אי אפשר בערב יום העצמאות לשבת לבד בדירה. אולי אם תבואי זה מה שיעזור לך לא להרגיש מנותקת כל כך.
ואני ידעתי שזה בדיוק להפך, שדווקא אם אהיה שם, בין העיניים הנוצצות של כולם, בין ההודאה הגדולה על הארץ הזאת, ראשית צמיחה גאולתנו, בין דגלי ישראל המתנופפים בגאון ובעוז. דווקא שם, הפער רק יגדל ויגדל. כמו להיות שחורה בין לבנים, כמו שדווקא בפורים, אני תמיד מרגישה הכי עצובה, ובפסח, אני הכי מרגישה כמה אני לא בת חורין. 
יום העצמאות - יום ההודיה הגדולה על המדינה המפוארת, דווקא שם זה יבלוט בצורה שאינני יודעת אם אצליח לשאת, כמה אני עדיין קבורה בין האדמה ההיא שהותרתי שם, יפה ועצובה. או כמה אני לא יכולה לסבול את העובדה שלא באמת נקברתי שם, כמו שהבטחתי לה תמיד.

 

"אם נצא מכאן - זה רק בארון מתים."

ככה הצהרנו שוב ושוב, במשך החודש הזה שזכינו לגור שם.

יעל היתה מתעצבנת - אתם לא מבינים שזה לא יהיה? אתם לא מבינים שכל הרבנים הכי גדולים אמרו שאין סיכוי שזה יהיה?

ואנחנו מהנהנים בהסכמה מטופשת, בשקר הגדול הזה, בו האכלנו את עצמנו שוב ושוב.

זה לא יהיה, מה פתאום. בי' באב מסיבת הודיה, בבניני האומה, ככה אמרנו לכולם, במיוחד לחיילים ולשוטרים שבדרך, אתם מוזמנים גם, היינו אומרים להם, תבואו, יהיה שם שמח, תלבשו חולצות לבנות.

הם היו מחייכים חיוך של זלזול ורחמים, אנחנו היינו מבליגים, ממשיכים לתאר, בכוונה שישמעו, כמה יפה ומפוארת תהיה המסיבה הזאת.

וכולם אמרו שאין טעם.

אפילו המשפחה לה היו שייכות החממות אמרה, בשקט, שאף אחד לא ישמע. שחבל שכל בוקר אנחנו קמים לפני חמש, חבל שאנחנו מתמוטטים שם תחת השמש הקופחת.

ואנחנו היינו מחייכים את החיוך הזה, של החיילים, חיוך של חכמים גדולים שיודעים שזה לא יהיה. לא. מה פתאום.

שעות ארוכות ויפות שהיינו כל כך קרובים אליה פתאום, מריחים אותה, מלטפים אותה, טובעים בה בעונג אינסוף. אמא אדמה.

שרק הבנים ירימו את הברזלים, הם היו אומרים, זה נורא כבד. ואני גיכחתי, זה בכלל לא כבד, אני יכולה להרים כמה ביחד.

שלושה שבועות לאחר מכן, כשנתבקשנו לפרק הכל, ויעל לחשה לי ש - "מחר הם יצטערו ויראו שצדקנו. אבל בינתיים צריך לעשות מה שהם מבקשים."

אז לא הצלחתי להרים - אפילו ברזל אחד. זה היה כבד. כבד. כבד.

אפילו לא ברזל אחד.

יצמחו להם זנבות, אומרת לי יעל, את תראי, והזנבות האלו יקשרו להם את הידיים, ו... ו...

אבל אפילו הדמיון הפרוע שלה לא מצחיק אותי עכשיו.

עכשיו.

מחר הם באים. ככה אמר מזכיר הישוב בדשא הגדול ליד בית הכנסת. והם באמת מבקשים, למען האנשים המבוגרים, לא לעשות יותר מדי בלגן, בלי אלימות. הוא מבקש ובוכה, מבקש ובוכה. וכולם בוכים. רק אני לא. זה לא יהיה.

לא. מה פתאום.

שריפה, אחים, שריפה.

לא, לא אהבתי את ההשוואה בין ההתנתקות לשואה. לא מצאתי לזה מקום. אבל בוקר אחר כך, ששער הברזל בער באש גדולה, ועשן שחור וסמיך בקע ממנו אל האויר הלבן, לא יכולתי שלא לזמזם לעצמי את השיר.

שריפה, אחים שריפה. עיירתנו בוערת כולה. בה רוחות שחורות יסערו, להבות חורבן יבערו, עקבותיה לא נשארו היא עולה באש.

שריפה, אחים שריפה, אחים שריפה, אחים שריפה, אחים שריפה, אחים שריפה,

שריפה!!!!!!!!

גלעד עמד על בקתת השומר ליד השער ונופף בדגל ישראל, העיניים שלו היו מושפלות, והדגל גם הוא לא ממש נישא עם הרוח, רק התערבב בהשפלה עם העשן הסמיך והשחור.

ואתם חובקים ידיים.

יש חיילות שניסו לחבק אותי ליד רחבת בית הכנסת ואני העפתי אותם מעלי בגסות. לא חובקת ידיים. לא איתכם.

 

הן חיבקו אותי חיבוק ארוך לפני שהן יצאו מהדירה, ושהלוואי ואחליט להגיע למרות הכל. ושהן מצטערות אם הן פגעו באמירות שלהן, זה הכל לטובתי בסופו של דבר, כי אני חייבת כבר לקום מהמקום הזה, חייבת לחזור ולהאמין. הייאוש הזה לא יעזור לאף אחד, הן אמרו, ואני תהיתי מה כן עוזר ולמי.

הלכנו יותר משנלך. ככה אמרה לי הרבנית. ואני ידעתי שלי אין עוד כוח ללכת, אז מה זה כבר משנה.

יעל מתקשרת אחרי ארבע שעות, ארבע שעות של שוטטות סתמית בדירה, של געגועים שרק גוברים וגוברים ולא נותנים לי מנוח, מדמיינת עצמי דורכת עליה, רכה וטהורה, קוטפת עגבניות קטנות משיחים ירוקים, שמש קופחת, וימים כאלו, טובים. כמו שלא היו לי מאז שלוקחנו ממנה. יעלי מתקשרת, בואי נעשה משהו, היא מבקשת, לא משהו שמח. לא חגיגה. סתם נהיה ביחד. אני לא עומדת בזה יותר.

אני לא מסרבת, יודעת שהם קבורים כמעט כמוני, לפחות ניקבר ביחד.

הם מגיעים, גלעד, יעל, ויאיר. הולכים לליפתא, הם אומרים, תביאי שמיכה, קר שם.

אנחנו הולכים בשתיקה את הדרך לשם, יורדים בחושך את הירידה התלולה, ואפילו שיעל נופלת אף אחד לא צוחק.

שלא להחריף את תחושת הבגידה.

אנחנו מתיישבים ויאיר מארגן מדורה קטנה. שריפה, אחים, שריפה.

גלעד מוציא חליל ומנגן מנגינות לא ברורות, יעל מוציאה בירות. מסתכלים על האש.

לידינו נמצאת חבורה של צעירים מחבר העמים, בנים ובנות, שיכורים קצת, לפחות חלקם, כך נראה.

הם ניגנו וצחקו ברוסית כבידה. בעצבות. רק אנשים עצובים באים לליפתא בערב יום העצמאות. רק אנשים מתים. או כאלו שהיו מעדיפים למות.

גלעד נשכב על האדמה ומכסה את הראש עם הזרועות, אני תוהה לעצמי אם הוא בוכה ואם יש טעם לנסות להגיד משהו.

ואם יש לי משהו להגיד.

הוא מבקש ממני שמיכה ואני זורקת לו אותה. בת מדרשה צדקת. במקום לאמר הלל עכשיו, במקום לרקוד ולפזז, הודו לה' כי טוב, יושבת עם חבורת בנים באמצע הלילה.

אני קמה והולכת קצת עם עצמי. תחזרי, מבקשת ממני יעל, לאן את הולכת.

עוד רגע אחזור, אני עונה לה. כמו אז.

עוד מעט נחזור, צרחנו לה, מתוך האוטובוס הנורא הזה, אל תדאגי, לא נשכח אותך, לא נשאיר אותך בדד.

נדמה כי האוטובוס ממשיך לנסוע רק מעוצמת הבכי של היושבים בו. חולצות קרועות, ושיער פרוע.

ברוך דיין האמת.

נוסעם בוכים וצורחים. אולי האוטובוס יקשיב לנו. אולי הוא. אולי עכשיו יקרה הנס הגדול הזה, לו יחלנו, המשיח אליו התכוננו, התלבשנו יפה כל כך.

תשעה באב.

התלבשנו חגיגי, בטבעיות כזאת, הרי הולכת להיות מסיבה, מה שכחתם? מסיבה ענקית ענקית. אז סתם חבל להחליף בגדים.

עוברים את כיסופים, כך נראה לפי הצרחות הגוברות. אני לא מסתכלת מהחלון. גוש קטיף. סוף. בבקשה לא. ה'.

בבקשה לא.

בצמתים לאורך הדרך עומדים אנשים טובים עם שלטים. גיבורים! גיבורים! הם צועקים לנו. ולי זה רק גורם לבכות יותר.

לא גיבורים. פשוט לא. אם היינו גיבורים היינו מתים עכשיו. גיבורים לא מבטיחים הבטחות ונוטשים.

בואי כבר, צועקת אלי יעל. זה מפחיד איך שאת נמצאת שם בפינה לבד. ואני מתקרבת.

גלעד נראה ישן, יעל סיימה כמה בקבוקי בירה, יאיר בוכה. גם אני.

הם מתקרבים אלינו, שניים מהם, ענקיים כאלו.

"מים?" הם שואלים אותנו, "אתם יש מים?" במבטא רוסי כבד.

"אין לנו", אנחנו עונים, "סליחה."

הם עומדים ומביטים בנו.

"למה לא במסיבה עכשיו?" הם שואלים.

"אין מסיבה", עונה יעל, "אנחנו עצובים. מדינה דפוקה."

"גם אנחנו להיות עצוב", עונה אחד מהם, "חברים פה מתו, לפני שנה."

"מתו?" שואל יאיר, "פה מתו?"

"סמים, ברחוב לגור, אין עבודה, אין כסף, חיים פה זבל." הוא עונה. "אנחנו מפה להיות עצוב איתם, להראות לא שוכחים."

"אנחנו גם לא שוכחים." אומר גלעד.

ויאיר צועק, "שונאים את המדינה. לא שוכחים!"

והקול הצועק הזה, כמו אז, והבכי הגדול שלא מסכים להשאר בפנים. שריפה, אחים, שריפה.

"אתם שונאים מדינה?" הם תמהים בקולם העבה, "אתם לא ממדינה זאת?"

"אנחנו כן..." מגמגמת יעל, "רק לא חוגגים."

הם מהנהנים בראש, על אף שברור שלא הבינו, ואולי לא היה מה להבין.

"רוצים רוסיה אנחנו. לא טוב בזאת ארץ."

ואנחנו רק מהנהנים בראש לעומתם. רוצים להגן עליה, על הארץ שלנו ומרגישים טיפשים לעשות את זה אחרי הכל. הם הולכים מאיתנו, כבר לא נראים זרים פתאום.

אנחנו מתישבים במעגל מיואש.

מה יהיה, לוחש לי גלעד. מה יהיה עלינו.

צריך להתפלל, אני עונה לו. רק תפילה.

תפילה. תפילה לשלום המדינה.

בהתחלה כל תפילת שבת בבוקר הייתי יוצאת בכעס בקטע הזה, אחר כך פשוט לא הייתי קמה, רק משפילה בכאב את העיניים ויודעת מה כולם חושבים. פאנטית מטומטמת. פאנטית מטומטמת.

צאי מזה, מה זה הדיבורים האלו, החסימות כבישים האלו, הריחוק הזה. הריחוק הזה. כמה לא רציתי בריחוק הזה.

אבל בוקר אחרי שישנו בכותל, לא היתה כבר ברירה והיינו חייבים להיפרד, כל אחד אל ביתו.

אל האנשים יפי הנפש, אוהבי ישראל, החברים, ההורים, שלא מבינים כלום מהעולם המת הזה שלך.

לא רוצה למות לבד.

תחנה מרכזית ירושלים. הלם מוחלט. אני עדיין עם החולצה הקרועה, לא מוכנה להוריד אותה, שיראו את הקרע לפחות בחולצה, הקרע הגדול הזה, תראו אנשים היתה שריפה, עיירתנו בוערת כולה. עקבותיה לא נשארו. היא עולה באש.

סוף עונה בפוקס, אחד פלוס אחד בסופר פארם, שלושה סריגים במאה שקלים בקאסטרו. אחים. אחים. שריפה.

עולה לאוטובוס ובוכה כל הדרך. מגיעה הביתה. צורחת בתוך עצמי.

צורחת.

בשולחן שבת יום אחרי לא צרחתי עליו יותר. אחרי כל הויכוחים בטלפון, האמירות הקשות, אם את באמת דוסית כמו שאת אומרת איפה הכיבוד הורים שלך עכשיו.

כיבוד הורים.

הוא לא הפסיק לשבח את אריק שרון, ואיך, למרות הכאב הגדול הוא מאמין שההתנתקות היא לטובתנו, והיא צעד נכון. פעם הייתי מסתגרת בחדר שבת שלמה אחרי האמירות האלו, הייתי צורחת את השנאה שלי אליו, את השנאה לכל האנשים האלו שחושבים כמוהו.

אבל אז, יומיים אחרי, אפילו לשנוא לא היה לי עוד כוח, אפילו לא לגונן עלייך אדמה שלי יפה, לספר כמה טובה את, כמה רעים הם הם היו, איך התחננו אליהם שלא יעשו לנו את זה. לקחנו מראה כזאת והסתובבנו ביניהם, כתבנו עליה, תסתכל לעצמך בעיניים, האם אתה מוכן לעשות את זה. היו כאלו שסירקו את השיער וצחקו, היו כאלו שהתגוננו בכאב, היו כאלו שביקשו סליחה. וכולם היו אצלנו כמה דקות אחר כך, סוחבים אותנו כמו גופות, מוציאים אותנו ממך, ואחר כך מבקשים שנבכה איתם.

אז אני רק יושבת שם ושותקת. לא מתווכחת יותר. מה זה כבר משנה, לעזאזל, גם ככה אי אפשר לכבות את השריפה. גם השנאה לפעמים מתעייפת, מסתבר, מתייאשת מלצרוח כבר, או שפשוט גם היא מתה שם.

כמו כולם בערך.

יום העצמאות היום, אומרת יעל פתאום. איזה קטעים שיום העצמאות.

קטעים, אני חוזרת אחריה. באמת קטעים. קטעים קטעים---

הם שרים שיר ברוסית כבדה, שיר געגועים אל ארץ רחוקה, שיר שאותו כבר פסקנו אנחנו לשיר.

הבוקר עוד רגע עולה, יעל מוציאה עוד בירה, יאיר מוציא סיגריות, אני בוכה שוב.

" עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ:"

(בראשית ג', י"ט)



 



יום העצמאות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
זה כל כך כואב לי, הדבר הזה.
את באמת הכאבת.

(ובגלל שביקשת - אז לא.)


תודה.
לא כי זה עשה לי טוב, כי זה גרם לי לבכות.
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
אוסנתי, / אורח/ת בביכורים
בעזרת ה' יתברך.
את מדהימה בכתיבתך הכה נוגעת, אמיתית וזועקת מעמקי נשמתך מבין השורות.
פשוט תודה! עצמאות? לאוי ונדע מה זה.
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
זה נורא. וכל כך עצמתי, שלא התאפקתי מלבכות.
[והזדהות נוראית].
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
ואוו. את מצמררת אותי.
איזה כישרון כתיבה... זה מדהים.
את כל פעם מצליחה לגרום לי להתרגש ולהזיל דמעות. באמת.
היכולת שלך הזאת לגרום לקורא להרגיש כאילו הוא בתוך הסיפור, להתרגש באמת, שהדברים יכנסו ללב ולא יחלפו ליד.

אהבתי במיוחד:
"סוף עונה בפוקס, אחד פלוס אחד בסופר פארם, שלושה סריגים במאה שקלים בקאסטרו. אחים. אחים. שריפה."

את מעולה, אני חייבת לך אינספור תודות על מה שאת עושה לי בלב.
תודה!
כמובן 5, וחבל שאין יותר...

תמשיכי לכתוב!

ל´ ניסן ה´תשס"ז  
אסנת היקרה / אורח/ת בביכורים
רק בגלל שביקשת לא להכנס לדיונים,אני לא אתאר את ההזדהות שלי .
אני אקפוץ ישר לשורה האחרונה -ציטוט הגירוש מגן עדן(את יכולה להתייחס לביטוי הזה בכמה משמעויות שתרצי...)
זה מה שאני כתבתי עם הפסוק הזה :

http://www.inn.co.il/Tolaim/lmf_read.aspx/3109

(זה מתקשר לתגובה שלי לסיפור האחרון שלך "לנפץ את הירח" ,אבל זה כבר סיפור אחר...)
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
בס"ד
וכבר לא אכפת לי שויזואלית קפצת שורות בצורה לא מסודרת, אני כמו יהודה, בוכה |רק בלב כי הדמעות נגמרו אי שם|
הפעם אתן לשתיקה לדבר ולמילים לנוח,
בזו השעה שום שיר מחווה לא יספר את הכאב יותר חזק

-קטעים, קטעים שיום העצמאות- |רסיס לב נשבר|
א´ אייר ה´תשס"ז  
נורא נורא כואב.
לדעתי החזרה על שריפה אחים שריפה הרבה פעמים במהלך הסיפור הורס קצת מהחוזק. אני הייתי מורידה.
המילים האלו באמצע היו מספיק חזקות. קורעות ממש. כל חזרה עליהן בהמשך רק משפשף מהחוזק. לדעתי.
היה ארוך ולפעמים מעייף, אבל שווה.
ויער- קטעים שיום מה?
אה, העצמאות. שכחתי.
א´ אייר ה´תשס"ז  
כתבו כאן המון סיפורים ושירים וקטעים על העקירה, וכל פעם מחדש משהו בך כואב, פצע עמוק חוזר להיפתח קצת.
אבל אין ספק שהפעם הגדלת לעשות.
מדממת וכואבת, ואם הייתי זוכרת עוד איך בוכים אני בטוחה שהייתי עושה את זה.
אין מילים, רק תודה שנתת לקרוא. תודה. וחיבוק.
א´ אייר ה´תשס"ז  
אני יודעת שזאת קצת חוצפה, / אורח/ת בביכורים
לגעת בנושא כזה ולבקש שלא יכנסו עליו לדיונים,אבל ההחלטה לכתוב את זה הייתה הגורם המכריע לפרסם את זה,ולעדן את זה.(כן,זה ממש מעודן,לטעמי.)
אז סליחה שהכאבתי,ותודה שנתתם לי את המקום הזה לכתוב בו.הייתי צריכה את זה מאי פעם.

אוסנת.
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
איך אמר היע"ר?
אני בוכה. רק בלב, כי הדמעות נגמרו אי שם.
כ"ג תמוז ה´תשס"ז  
זה כל כך חזק ועמוק ועוצמתי ואמיתי....
וגם כל כך אחרת...
אני בוחרת את השתיקה שמתוך הכאב, והאנחה..
ושלא אשכח- תודה לך..
י"א אייר ה´תשס"ח  
איזה תיאורים מעולים.
בשניה החזרת אותי לשם... לעשן המיתמר... לחיילים הפורצים בכח... לצעקות... לבכיות... לכאב העצום... לתשעה באב בבית העלמין... לביקור האחרון בבית הכנסת... לתפילת מנחה האחרונה, רוויות הדמעות... לשוטר שהוריד את המזוזות... ל"אתה רוצה שניקח אותך בידיים?" של הקצין ההוא... פפפפפ... כל כך כואב...
ועל זה תסלחי לי כי הייתי חייב אבל אין לי ארץ (ומדינה) אחרת גם אם אדמתי בוערת... יסוד כסא ה' בעולם.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד