בנושא
בכרם
חדשות
 
לנפץ את הירח / אוסנתי
בביכורים מאז כ"ט אדר ה´תשס"ז

 

בעזרת ה'.                                                                                       




מכולם בחרתי בירח.

אני זוכרת את הלילה הזה כאילו היה רק אתמול, ומתגעגעת אליו, כמו חלפו ממנו מאה שנים לפחות. אנחנו שכובים על אדמת הלילה הקרה והעניים שלי מרוכזות בשמיים במין געגוע אל דבר שמעולם לא נגעתי בו.

"על מה את מסתכלת?" אתה שואל אותי.

"על הירח", אני עונה לך, "הירח הוא הבריאה הכי מופלאה שפגשתי."

"מה מופלא בירח?" אתה שואל אותי.

"יש בו נאמנות נדירה." אני עונה.

"נאמנות? בירח?" אתה תוהה לעומתי.

"קום רגע", אני מבקשת מימך ואתה קם. "תתחיל ללכת לצד שמאל, לך בכל צורה שהיא, לאט לאט, מהר מהר, עקום, באלכסון, איך שרק תרצה, ותסתכל עליו כל הזמן!"

ואתה הולך.

"אתה רואה?" אני צועקת לך, "אתה רואה כמה נאמן הירח? אתה רואה שלא משנה איך, ולאיזה כיוון תבחר ללכת, הוא תמיד יביט בך?"

אתה מסתכל עליו כמה רגעים, ואז חוזר אלי בצעדים איטיים.

"אני דווקא שונא את הירח. הוא סתם שקרן."

"שקרן?" אני עונה באכזבה.

"כן", אתה עונה, "הוא כאילו קרוב, כאילו נאמן, כאילו נמצא איתך. אבל הוא תמיד יישאר נעוץ שם למעלה, שייך לכולם ולא שייך לאף אחד באמת."

"אי אפשר לשקר קרבה", אני זועקת אליך כמעט בתחנונים, "אי אפשר!"

"בטח שאפשר", אתה מגחך, והעניים שלך נמלאות בכאב חיוור, "לפעמים הדבר שדמיינת וביקשת שיהיה הכי קרוב, הוא הכי רחוק בעצם."


ושנינו יודעים שהדבר הזה הוא לא הירח.


*

אני שומעת את הדפיקות על הדלת, ויודעת שזה אתה. אפילו שכבר חצי שנה לא שמעתי אותן. רק הדפיקות שלך יכולות להיות חלשות כל כך, ויפות כל כך, איך אמא שלי הייתה תמיד אומרת לך, "תדפוק כמו גבר!" ושנינו היינו צוחקים. היא פותחת לך את הדלת, ולפי קריאות המזל טוב הרמות, אני כבר בטוחה שזה אתה, אני יכולה לראות אותך עומד שם, סמוק, לוחש לי באוזן, "מזה יעלי, מאיפה הגרלת את האמא הזאת." ואנחנו צוחקים שוב. אני שומעת אותך עונה לה, "באתי להביא לכם הזמנה לחתונה שלי." ככה, משפט אחד קצר כל כך, וכל כך ארוך ומייגע.

אני תוהה לעצמי אם לקום ולהביט בך דרך חור המנעול, פוחדת שמשהו ישתלט עלי ואני ארוץ עליך, עם דמעות הגעגוע הזה שלא מסכים לחדול, ואומר לך - אל תעשה לי את זה יובל. אל תעשה לי את זה.

ואתה תתחמק ממני בחדות, רק את העניים שלך אצליח לקחת אלי, רק את המבט ההוא הישן, "יש לך עניים בצבע נס קפה" הייתי אומרת לך תמיד, ואתה היית נקרע מצחוק, "בצבע נס קפה? יש עניים בצבע ים או בצבע אדמה... אבל נס קפה?" "כן. ואתה יודע איך אני מכורה לנס קפה." ושנינו היינו מחייכים.

אני לא מתאפקת, ניגשת להציץ עליך מהחור של הדלת, ואתה עומד שם מולה, מה קרה לך לעזאזל, איך נהיית ככה, איך אתה עומד שם ומדבר עם אמא שלי בכזאת סבלנות, איך החולצה שלך כל כך מתאימה למכנסיים, איך אתה לא רץ עכשיו אל החדר שלי ומתחנן אלי שאשוב אליך, איך אתה לא לוחש לי שמבלעדיי אין לך דבר, שרק אותי, שרק את הילדה המשוגעת אתה מסוגל לאהוב, למרות שאני ככה מתעתעת, למרות שאני מסובבת, למרות שרק אתמול אמרתי לך שאני לא מרגישה אליך כלום ושהכל אשליה אחת גדולה. יעלי, אתה אומר לי, אני לא מפסיק לחשוב עלייך, אני לא מצליח, בואי נחזור להיות ביחד, בבקשה יעלי. ואני מתכרבלת לתוך עצמי, שותקת שתיקה שלא אומרת דבר, או שאולי אומרת הכל בעצם, אומרת את הכלום הזה, את הערפל הגדול ששום מילים בעולם לא יצליחו לתאר. ואתה לא מוותר לי, יעלי, אם זה לא היה אמיתי כל כך לא הייתי אומר לך דברים כאלו. אני רוצה רק אותך.

ואולי בכלל תאמר לי מילים אחרות, אולי תאמץ את הקול הקשוח ותאמר, אשמח לראות אותך ביום שמחתי יעל. ואני אזכיר לך שאמרת, שבחיים לא תתחתן באולם, עם מלצרים ואורות מזויפים. ואתה תענה שהכל השתנה, מאז שנפרדנו. הכל השתנה יעל. הכל. ואתה כבר לא איתי. לא איתי בכלום, כאילו גילית את העולם האמיתי שתמיד גיננו בתוקף, השתלבת בו יובל בצורה נפלאה, לא רואים עליך שהיית אחר.

מעניין מי זאת הגנבת. מעניין מי נשבתה בך, מי שבתה אותך אליה. מי לקחה אותך. מי היפכה אותך. מי זכתה בך, אוצר יקר שלי, מי לא שיחקה בך כמוני.

הרבה טלפונים קיבלתי כשהתחלתם להסתובב יחד, ואני נצמדתי לקול האדיש, כאילו אתה והחברה הזאת שלך זה הדבר האחרון שמעניין אותי, ובתוכי הייתי מתפוררת, לאט לאט, כל טלפון כזה, מלא דאגה והשתתפות בצער מוטט יותר, עשה את זה קרוב ומאיים יותר. אמיתי יותר. אבל אתה יודע יובל, מעולם לא תיארתי לעצמי, שזה יהיה נורא כל כך, מעולם יובל.

נדמה לי שהייתה זאת ענבל שהתקשרה אלי. יעל - היא אומרת לי - יובל התארס. אין סיכוי, אני עונה לה, אין סיכוי.

אני יודעת את זה בוודאות. אנחנו בדרך לאירוסים.

אתה יודע יובל, ברגעים הראשונים חשבתי שאולי הכל שקר, שאולי עשית את כל זה, כדי שאחזור אליך קרועת גוף ונפש, כדי שאחזיר לך את כל מילות האהבה שלא פסקת לאמור, ולרגע נמלאתי אושר, רציתי להתקשר אליך ולצרוח, צדקת יובל, צדקת, זה באמת הצליח לך. אני אוהבת אותך. אני מוכנה להתחתן איתך כבר מחר. אבל צפצוף המכונית של יאיר שבא לאסוף אותי לאירוסים פוגג את הכל.

בהתחלה לא רציתי ללכת, אחר כך, במחשבות מרושעות מלאות גאווה שאם רק תראה אותי, בטוח שתשוב אלי, גרמו לי להתארגן ולרדת למכונית. מי היה מאמין יובל. לאירוסים שלך.

כל הדרך יאיר מקשקש לי על הצבא והמפקד שבהתחלה לא הסכים לשחרר אותו והוא לא מאמין שלבסוף הוא השתכנע, שהוא עדיין המום שיובל מתארס אחרי חודשיים בלבד של הכרות, שהיא בחורה מקסימה ממש, ואיזה יופי שיובל מצא את עצמו סופסוף וממש רואים עליו שטוב לו ושהוא מיושב בדעתו, אולי לא לגמרי אבל לפחות לא כמו - ופה יאיר נעצר, קצת נבוך, כי ההמשך שקוף כל כך, לא כמו אז שהיה איתך, לא כמו אז ששיחקת בו, לא כמו אז שהסתובב עם ילדה כמוך, ולי אין אפילו כוח להקשיב לו, אני עסוקה בלדמיין איך יראה הרגע בו אגיע, הרגע הזה בו נהיה שנינו לבד, ואז אומר לך, בוא איתי יובל. בוא נעשה תחרות ריצה בשדות. ואתה תהנהן בראשך, ותבוא אחרי, כמו תמיד, ואנחנו נרוץ ונרוץ, נסתנוור מאור כוכבים, ואור האהבה שהוצתה מחדש. ואתה תתקשר אליה ותגיד שאתה מצטער, באמת מצטער, אבל, אתה אוהב אותי ולא אותה, והכל היה רק משחק אהבה מטופש. ופתאום תעצור ותשאל, תדרוש ממני, פעם ראשונה שתעז לדרוש דבר מה, שאענה לך תשובה החלטית וכנה. האם הפעם אני באמת שלך, האם הפעם לא אברח ממך אחרי שעות מספר בתירוצים נבוכים, על חוסר סיפוק וחוסר מנוח. מה פתאום, אומר לך, הפעם אני שלך. רק שלך. שומדבר לא מעניין אותי עוד. אבל אמרת שזה משהו בך, משהו באופי שלך, תמיד אמרת את זה. שאת אף פעם לא באמת באמת שייכת. את תמיד גם וגם, כאילו נמצאת, כאילו מאושרת, אבל במקום מסוים בך, יש תמיד חיפוש, והחיפוש זה חלק ממך, ולכן לא נהיה יחד באמת לעולם. די יובל, אגיד לך, אל תזכיר לי את השטויות האלו של העבר. עכשיו אני כאן. רק כאן.

ואתה תחייך פתאום, חיוך יפה כל כך, ותגיד שתמיד האמנת, ואיזה חכם היית שעשית כאילו אתה מתארס, ואיך חשבתי לעצמי שיש סיכוי בעולם, שתהיה לך מישהי אחרת. לא חשבתי, אענה לך, עובדה שבאתי לאירוסים.

ואנחנו נכנסים, אני ויאיר, אל תוך הבית שלה, אנחנו מתפצלים, אני הולכת אל הצד של הנשים, ואני רואה אותה יושבת שם באמצע, מכוערת כל כך. נו באמת יובל, אפילו אם כל העניין הוא סתם בדיחה, היית צריך לבחור במישהי קצת יותר נורמאלית.

"שמח תשמח רעים אהובים כשמח חיי יצירך בגן עדן מקדם" הן רוקדות וצורחות סביבה את המילים הללו, מי היה מאמין שהן יהיו אי פעם אמיתיות כל כך, רעים אהובים. יותר מידי אהובים.

אני הולכת לצד וענבל מבחינה בי, "טוב שבאת," היא אומרת לי, " רק ככה תצאי מזה." ואני מתלבטת אם לספר לה שהכל בדיחה בעצם, שעוד רגע כל האירוסים האלו הולכים להתנפץ, והמאורסת הזורחת הזאת שיושבת על הכיסא תהפוך להיות לכלה מגורשת. אבודה. זרוקה. גמורה.

ושאני רק מחכה שתבוא כבר ונצא יחד לשדות החשוכים. אני שומעת את הקול שלך מעבר למחיצה, כל כך רוצה לצעוק אליך, יובללי, התגעגעתי אליך, אהוב. והמאורסת הזאת שלך יושבת בדיוק מולי עם חיוך מטומטם כזה ועיניים צוהלות שמצליחות להוציא אותי מדעתי. ואז היא קמה, הולכת אט אט אל המחיצה ושורקת. יו! איזה חוצפנית, אני בהלם! מי לימד אותה את השריקה שלנו?!

אתם נפגשים מעבר למחיצה, והתמונה הזאת, אוי, התמונה הזאת. עניי הנס קפה שלך, שעסוקות רק בה, שכבר בכלל לא מחפשות אותי, לא זזות ממנה לרגע, ואני לא יכולה יותר, מחכה לרגע שענבל מסובבת את הראש ובורחת מהבית, יובל מתארס אני משננת לעצמי, יעל, יובל מתארס. יש לו מישהי אחרת. הוא הקשיב לך. הוא פשוט הקשיב לעצות החכמות שלך, איך להפסיק לאהוב אותך, איך אין כל סיכוי לקשר הזה, כי את ילדה של שיגעונות, ואת ילדה שבחיים לא תצליח להתחייב לדבר אחד, כי לא ברור מה ייפול עלייך ביום הבא. ושזה כל כך לא אישי, וברור שמכל האנשים בעולם היית בוחרת רק בו, אבל זה מסובך, ואת בכלל לא רואה את עצמך בוחרת לגמרי, ושהוא יודע, כמו כולם, שאת הילדה המיוחדת וההזויה, אפילו שאת דוסית, 'דוסית בלי אלוהים' הם כינו אותך, בהערצה מסוימת, בצחוק כזה, ברצון להבין איך את מצליחה. איך את תמיד כל כך מצליחה.

והוא היה מנסה לשכנע אותך, שחבל, חבל לפספס את האהבה הזאת, ושתנסי פשוט לעבוד על עצמך, להתייצב קצת, להפסיק להיות עפיפון, שכאילו מרחף מעל כולם, אבל לא קשור לכלום באמת. ואת תהנהני בראש ותגידי - יובלי. זה לא פונקציה של בחירה בכלל. והדבר היחיד שיש לי להציע לך, הוא לצאת מהסרט שלי, לא כדאי לך לשחק בו. באמת שלא כדאי לך.

אני עומדת מאחורי הבית, תוהה מה נותר לי לעשות, אני מתיישבת ונשענת על גזע עץ עתיק, בוכה כמו תינוקת, כמו תינוקת שנטשו אותה בבית חולים, ואיש לא בא לקחת. אני לא אבכה, אני אומרת לעצמי, אני לא אבכה! ואני מוצאת עצמי משננת את כל התכונות הרעות שלך, שאתה קצת חנון אפילו, שכמו שענבל אמרה, אתה ילד טוב, וסתם עושה הצגות של ילד זרוק כדי להתחבר אלי, שהבגדים שלך ממש זוועה, ושפעם היית הולך עם חולצה משובצת, כל הדברים שהייתי מתווכחת נגדם שהיינו כאילו יחד, הופכים להיות הנחמה שלי עכשיו, כי מה אומר לעצמי? שאתה הילד הכי מיוחד, הכי קסום, הכי יפה, הכי עדין, הכי חכם, הכי בכל צורה שאבחן אותך?

מה לעזאזל אומר לעצמי, שאהבה כמו שלך יש רק באגדות, שלא נטשת אותי גם ברגעים נוראים של שפל, שהיית חוזר אלי גם אחרי ששמעת וידעת הכל. שקיבלת אותי, שהכלת אותי, שחיבקת אותי. ככה. כמו שאני. בלי צורך ללבוש אף מסכה. ולמרות שידעת, כמה הכל מסכה.

את זה, אני לא יכולה לאמר לעצמי עכשיו, זה גומר אותי יובל, מבטיחה לך, אני מרגישה שאני מתה תחת המחשבות האלו, אני מרגישה שיש בי שריפה נוראית והיא כואבת כל כך יובל. אתה לא יודע כמה שהיא כואבת. תכבה אותה יובל, אני צורחת אליך, תשפוך עלי את המים של האהבה שלך, בבקשה, אתה לא רוצה שהתכלה בלהבות, אתה אוהב אותי יובל, זוכר שנשבעת? שאין כמוני בכל העולם כולו. אתה בטוח זוכר את זה יובל.

תהיה איתי, אני קוראת לך עכשיו, תהיה איתי בבקשה. תהיה איתי עד שיגמרו לשנינו הכוחות, עד שיעלה הבוקר, עד שנתכלה שנינו באש של השמש היפה, תהיה שוב שלי ולא אשקר לך עוד, לא אשיר לך שירי אהבה מרוחקים, לא אתקפל לתוך עצמי ואטען שיש דברים, אותם לעולם לא תבין. לא אתעטף לי בשאל הלבן שלי, ואלך לטייל עם הדמיונות של עצמי, להתמכר לחלומות המטורפים שלי, שהם אלו, כך טענתי תמיד, שימנעו לנצח את החיבור המוחלט בינינו.

אני ילדה של חופש, הייתי אומרת לך, אתה צריך לקבל את זה, אני עושה מה שבראש שלי, מה שמתחשק לי כל רגע ורגע, אז תפסיק לאהוב אותי בבקשה, תפסיק לרצות אותי, כי לא אהיה שלך לעולם.  גם אם מאוד ארצה. לך ממני, יובל, לך. למען עצמך. אל תהיה כמוני, בנה לך חיים אמיתיים.

והלכת. רחוק מכפי שתיארתי לעצמי, תוך חצי שנה התארסת. תוך חצי שנה נטשת אותי, איך יכולת יובל, איך יכולת ליטוש ככה. לילה אחד, הגעת אלי הביתה, ראית שאתה מתנהג קצת שונה, קצת באיפוק, ואז אתה אומר לי, בקול מותש וחותך, שניפרד, לגמרי. ושאתה מבקש ממני, אל תעני לי לעולם בבקשה, גם אם אתחנן אלייך, גם אם תחששי לחיי, אל תסכימי, רק ככה אצליח, רק ככה אולי אצא מהכישוף הזה, רק ככה אולי, אאסוף את הרסיסים. ואני נחנקת מדמעות, מרגיעה אותך, שיהיה בסדר, ויום אחד אולי עוד ניפגש. יום אחד אולי אהיה אחרת, אולי אתבגר באמת. וכשאתה קם, אני לא יכולה יותר, ומתחננת, בקול מלא בושה, מלא צער של אמת, אולי אל תלך, אולי ננסה יובל, אני לא יכולה בלעדיך. ואתה לא מסתכל עלי אפילו, רק עונה שאין ברירה, שלך כבר אין כוח, שאתה כבר ילד גדול, ורוצה משהו אמיתי בחיים שלך, שנמאס לך מהמצבי רוח, והקריזות והמחשבות המטורפות, שאתה צריך שקט. קצת שקט. והמילים שלך צורבות בי ופוגעות כל כך, הטון שלך, המילים המדויקות. ואתה קם באחת והולך. משאיר אותי שם. הולך רחוק, מהר, חזק, כואב, שורף, הורג. משאיר אותי, ילדה טיפשה ומיוחדת. ילדה של חופש, כמובן.

הכי חופשייה בעולם. לגמרי לגמרי... אין לה שום מחויבות, שום דבר קבוע, שמה פס על כולם, על כולם.

די, אני מתחננת לעצמי, תפסיקי עכשיו עם המחשבות המייסרות האלו, תכנסי להגיד מזל טוב ותכריחי את יאיר לנסוע הביתה. ואני לא יכולה להפסיק, כאילו הרגע הזה, הפספוס החותך הזה, מבהיר את הכל פתאום, שאין לי כלום, אין לי כלום. אתה אמרת לי, יעל, בסוף תישארי חסרת כל ותצטערי, בן אדם חייב משהו יציב בחיים שלו, ואני כל כך זלזלתי בזה אז, ומה לא הייתי נותנת עכשיו, להיות הילדה הכי שפחה בעולם, אני כלום יובל, תאמין לי, אני כלום, אפילו אתה הלכת ממני, אפילו אתה. מי ידבר אלי עכשיו, מי לא יפחד לאמור לי את האמת, מי יצעק עלי ללמוד למבחן, מי ילך איתי ליערות אבל יחזור אחרי שעתיים ולא ישתולל שם לילות שלמים, כי כולם פוחדים, כולם עומדים ממול ורק מתלהבים, מקנאים אפילו. רוצים כל כך להיות מיוחדים, ולא יודעים שמיוחדות זאת לפעמים מחלה. שחופש יכול להיות העונש הכי גדול. הכי גדול יובל. תראה מה הוא עשה לי, לקח אותך ממני, משאיר אותי פה מציצה עליך מהחור של הדלת. מותיר אותי בוכה ושקרנית, שקרנית כל כך, משקרת קרבה, משקרת חופש. משקרת אהבה אני חוזרת אל הבית, להתחנן ליאיר שניסע כבר, יש שקט בתוך הבית, איזה רב לבוש שחור עומד שם ודורש בעניינה וגדולתה של האהבה האמיתית, על רוממות התאחדות הנשמות שהוכרזו זו לזו, ארבעים יום טרם לידתן, ואתה יושב באמצע מסתכל עליו ועליה לחילופין, רק עלי לא. ההורים שלך קמים לקיים את המנהג המסורתי, ניפוץ צלחת  יפיפיה ומעוטרת, כסמל לכך שאת הנעשה אין להשיב. שהתארסתם. שאתם שייכים האחד לשני לנצח. ואני רוצה לצווח שזה לא יכול לקרות, שאת הנעשה יש להשיב, את הכל יש להשיב, שאתה עדיין יכול לבוא אליי ואהיה כולי שלך. כולם צורחים קריאות מזל טוב מלאות אור ואושר, "תחלק לכולם, זאת סגולה לחתונה" אומרת אמא שלך. אתה קם ולוקח ממנה את החתיכות שנאספו אל שקית ניילון עבה, עובר אחד אחד ומעניק לו חתיכת צלחת שבורה, אני תוהה לעצמי מה לעשות ברגע שתגיע ולפני שאני מספיקה להחליט אתה עומד מולי, חולצה לבנה מגוהצת, כיפה צחורה, ועניים של נס קפה חם ומתוק.

"לא ראיתי שהגעת" אתה אומר לי ואני שמה לב שהקול שלך קצת רועד.

"עכשיו אתה רואה." אני עונה בקול צלול.

"בקרוב אצלך." אתה אומר בחיוך, ומושיט לי חתיכה, גדולה יחסית, לבנה ומעוטרת.

אתה ממשיך ללכת ואני רוצה לזרוק עליך ולבקש מימך שרסיס של צלחת לא מספיק לי, שתאסוף גם אותי כמו את רסיסי הצלחת השבורה. שתאסוף אותי אליך ולא תחלק לאף אחד.

אני מכניסה אותה במהירות לתיק שמונח על הזרוע שלי והולכת לחפש את יאיר, לפני שאני לא עומדת בזה יותר. לפני שאני צורחת כמו משוגעת, לפני שאטלטל אותך בעוצמות שלא הכרת, בבכי שלא ידעת.

אני מוכנה לעשות הכל כדי להחזיר את הגלגל לאחור, כדי לחבר את שברי הצלחת.

"בוא נלך", אני מבקשת מיאיר, "כואב לי הראש."

יאיר לא מתנגד, רק שואל אם אני לא רוצה להיפרד מיובל לשלום.

"לא, אני לא רוצה." אם הוא היה יודע כמה אני לא רוצה. לא יכולה להיפרד לשלום. בבקשה לא.

אנחנו יוצאים אל המכונית, יאיר שם גלגל"צ "אהוב יקר לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי, הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב שלאהוב אותך זה לשלם בכאב..."

"יאיר" אני מתחננת, "מתפוצץ לי הראש, תכבה בבקשה את הרדיו."

זה מה שחסר לי עכשיו, שירים על אהבות כתושות, על המחיר היקר, על אהובים יקרים. יקרים מכל.

אני משעינה את הראש על הכיסא, כל כך רוצה להגיע הביתה ולבכות כבר בלי לפחד שמישהו יראה.

"יש לך טישו?" שואל יאיר, אני מושיטה את היד אל התיק כדי לבדוק.

"אווווצ'" אני אומרת "נחתכתי."

אני מוציאה את היד מהתיק, שריטה קטנה באצבע, ויורד ממנה דם. אני לא מבינה בתחילה ממה נחתכתי, מסתכלת לתוך התיק ורואה את שבר הצלחת. ולא יכולה יותר. באמת שלא. אני מתחילה לבכות.

"יעל?!" יאיר המום "מה קרה לך?"

"נחתכתי," אני עונה מתוך הבכי ומראה לו את האצבע.

"זה בסך הכל חתך קטן. הוא כל כך כואב לך?" לא יודע מה להגיד לי. מסכן.

אני לא עונה לו, כולי רועדת מבכי.

"את רוצה שנשיג פלסטר?" הוא עונה בקול קצת מגמגם.

"אין שום פלסטר יאיר..." אני  לוחשת "וזה כואב לי כל כך."

הוא מגביר את קצב הנסיעה, לא יודע איך לאכול אותי.

"תעצור לי פה," אני דורשת מימך "אני רוצה לרדת."

"יעל? עוד עשר דקות אנחנו אצלך. למה לרדת פה?"

"תעצור לי יאיר." אני מצווה בקול חנוק ואתה עוצר, אני אומרת רק תודה ומאחלת לך שלעולם, לעולם, לא תצטרך להרגיש את הפצע הזה, ששום צלחת אירוסים לא תחתוך אותך, לא תוריד ממך דם אדום וכהה כל כך.

אני מתחילה לרוץ, יודעת ולא יודעת לאן, הרחובות חולפים על פניי, רחוב דוד המלך, רחוב בן גוריון, ואז מגיעה לבית שלך, כמו הירשל בסיפור פשוט של עגנון, "הניח הירשל ידיו על כפות המנעול והחל בוכה.." כמה ריחמתי עליו אז, רק שלו היה את מי להאשים, רק שלא הוא היה זה שביקש מאהבתו ללכת, בתירוצים קלושים על חופש וחיפושים, ואני כבר לא פוחדת מכלום יובל, רק מניחה את ראשי על שער הברזל הענק, מיטלטלת בתוך הכאב הנורא, ומתחננת אליך שתחזור אלי. שתשים לי פלסטר על הפצעים. והשער נעול בחוזקה, והבית חשוך, ודם עדיין מטפטף לי מהאצבע הפצועה, ואני יודעת שלעולם אבקש אותך. יובל. לעולם. ואין אף אחד איתי, אני מרימה ראשי לשמיים והוא שוב חוזר אליי, גם אם אלך ישר עקום מהר ולאט, לבן עגול ומושלם, לא יכולה להסתכל עליו, שונאת אותו בכל ליבי, הכי גבוה והכי נמוך בעצם, עיגול שקוף חיוור ושקרן. רוצה לתלוש אותו משם ולנפץ אותו לאלפי רסיסים לעבור אדם אדם ולדרוש שיביט כמה שקרן הירח, כמה הכל סתם הצגות, כמה הוא חלש ונכנע. אבל ירח אי אפשר לנפץ. אפשר רק להמשיך לקלל אותו, להתפלל ולקוות, שלא נהיה כמוהו עוד לעולם.





© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
א´ ניסן ה´תשס"ז  
אוסנת.. אני פשוט בהלם מהכתיבה שלך כל פעם מחדש..
את כותבת בצורה שעוד לא נתקלתי בה.
כ"כ יפה. כ"כ נוגע.
אני בד"כ לא מתחברת כשזה כ"כ ארוך ואת מה שאת כותבת אני פשוט לא יכולה להפסיק לקרוא..

כל כך מרגש. וההתחלה ואיך שהיא מתקשרת לסוף.
לקחת במונולוג הזה נושא לכאורה מוכר שנכתב עליו הרבה: בחור שאוהבים שמתחתן עם אחרת, אבל כתבת את זה בצורה כ"כ מקורית, וכ"כ נוגעת למרות שהנושא קצת נדוש, שהרגשתי כאילו אני קוראת את המונולוג וממש נמצאת שם.

אם אני אתחיל לצטט פסקאות שאהבתי זה לא יגמר..
חימוש.. ובאמת שמגיע לך עשר.

תודה לך.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
מדהים מדהים מדהים
(אין לי אפילו כח להתחיל לפרט כי זה מ ד ה י ם מכ"כ הרבה בחינות)
גרמת לי לבכות.
כבר הרבה זמן שלא קראתי סיפור בעל עצמה שכזאת.
מדהים כבר אמרתי?
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
כמה זה נגע...

בכל הכתיבה שלך הכשרון נגרר אחרי הלב הבוער. זו יצירה לשמה. אני חושב שכשרון הוא לא משהו נפרד מאמירה שדוחקת לצאת. את המילים כתבת בדם ליבך, אי אפשר להכחיש את זה.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
שופך אור (חיוור משהו...) מסויים על המציאות הזו. חידת האינסוף.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
ובגלל שזה כל כך טוב, כל כך עצבו לי הטעויות הקטנות. שגיאות כתיב כאלו שמוציאות את הקורא מהזרימה בשביל להתעצבן עליהן. אם תרצי אפרט, קצת ממהרת עכשיו ולא יכולה לעבור על זה שוב.

בכל אופן, כמו שאמרתי בהתחלה, יפה מאוד. נוגע, הפתיחה והסגירה מתאימות, המעבר מהירח=היא לירח=הוא, יפה ובנוי טוב.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
ומאד נהנתי לקרוא.
הסיפור עצמו נגע, במיוחד מהכרותי עם אנשים שחיים בסרט דומה.
כפי שכבתה כבר עדי יש נקודות קטנות שאכן מפריעות בקריאה השוטפת.
והרעיון של הירח מאד אהבתי.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
כישף אותי לגמור אותו למרות שהוא מאוד מאוד ארוך.
יפיפה כתוב בשפה לא גבוה מדי אבל איכותית.
אולי כדאי להגדיל את הפונט?!?ואולי זאת רק אני..בכולופן חימשתי.
ב´ ניסן ה´תשס"ז  
בטח כל מי שיבוא אחרי יפרט כמה זה מדהים ונהדר, ואני רק רוצה להגיד שזה כואב מאד ומרגש מאד, ושאולי לומר "נהניתי" זה קצת אידיוטי על כזה דבר, אבל זה כתוב מצויין.
ג´ ניסן ה´תשס"ז  
מדהים! מאוד מרגש / אורח/ת בביכורים
ג´ ניסן ה´תשס"ז  
אתם חמודים כל כך.
ג´ ניסן ה´תשס"ז  
ומילת הזדהות
|תודה|
ג´ ניסן ה´תשס"ז  
את מכירה את זה שאתה פשוט נשאר בלי מילים?

מדהים וכואב וכל כך נכון, ואני יודעת
ששום מילה שאני אגיד לא תתאר את הגודל של מה שעשית בי.

פשוט- ריגשת אותי.

חיבוק.
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
אם תאירי לי!!מאוד מאוד. תודה.
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
זה מדהים!! אין לי מילים.
לקח לי זמן לעכל את זה עד שהגבתי...זה פשוט מקסים וכל כך נוגע...אהבתי מאוד מאוד!!!
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
בס"ד
אני לא פרוזאי אבל שלושה פעמים שיניתי את דעתי

הנסיך הקטן- הנסיך שלא נמצא
אולי- קונבנצינאלי שיר בשלבים מתחילים
והמונולוג הזה עדיין מזעזע, אני עדיין לא מצליח לעכל וממילא אפילו לא לבנות מסגרת

אתן אתן אתן פשוט מדהימות
ביום שאני אצליח לכתוב שירה
כמו שאתן כותבות פרוזה
אררר |קנאת סופרים|
{שמות אחרים של פרוזה לא הוזכרו עקב אורך היריעה וכי זה מספיק ידוע וזכור עדין באתר}
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
ביום שאני אצליח לכתוב פרוזה כמו שאתה כותב שירה...ויותר לא אוסיף.
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
להדביק אתכם בקצב המחמאות...
ה´ ניסן ה´תשס"ז  
כ"ה ניסן ה´תשס"ז  
בס"ד
לאט לאט אני מגבש דיעה לירית,
אבל אם אולי זה היה אתגר,
כאן הוא משולש בעצמתו
אני מקווה שאני אצליח
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
כל כך מוכר / אורח/ת בביכורים
אבל בסוף הצלחתי להתחתן ולהקים בית.
ובסוף בסוף גם נגמלתי מהאהבה המטורפת הזאת,
צדקת שזרקת אותו והוא צדק שהתארס.
עכשיו תורך,יקירתי.

באהבה רבה.

ותודה רבה רבה ליער הנסתר שהפנה אותנו לסיפור המטריף הזה.

"ברח דודי ודמה לך לצבי....."
ל´ ניסן ה´תשס"ז  
את כותבת מעולה, כ"כ נהנתי.

5+מזוודה.
ה´ אייר ה´תשס"ז  
תיאורי הרגשות אמינים, הדמות של יעל קוסמת.

ב95% מהקטע הצלחת ללכת יפה על הגבול בין מרגש לקיטשי (בקטע עם גלגל"צ נפלת, לדוגמא...).

קראתי מרותק, התרגשתי וכאבתי.

נהדר.
י"ג אייר ה´תשס"ז  
טלטלת אותי קשות והעלית באוב רגשות נסתרים מימים ישנים שחלפו.
סיפור סוחף עד המילה האחרונה.

ותדה ליער שהפנה אותי לכאן.
י"ד אייר ה´תשס"ז  
יש לך עוצמות אדירות בכתיבה!!
יש בסיס אמיתי לקטע? כי הדמויות פשוט חיות אל מול עייני כרגע...
מדהים, אין מילים!!
כ"ה אייר ה´תשס"ז  
אוסנת יקרה !!! / אורח/ת בביכורים
אני לא יודעת...הרבה זמן לא בכיתי ככה ..קראתי את הסיפור ופשוט בכיתי..בכיתי דמעות..אולי משום שהסיפור ממש נגע לי..את מקסימה !!!תוצאי את הכתיבה שלך שכולם יהנו ולא רק מי שבטעות נכנס לאתר הזה כמוני..אני ממליצה לך בחום אני בטוחה שאני אשמע ממך ..אבל תודה עכשיו אני מרגישה טוב עם עצמי
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אוסנתי, ראיתי את מה שכתבת ליע"ר והתחלתי לצחוק:
כי ביום שתצליחי לכתוב פרוזה כמו שיע"ר כותב שירה, אף אחד לא יבין אותך...

סתם, לא, צחקתי כי כתיבת שירה וכתיבת פרוזה זה כל כך אחרת, אז למה שתרצי לכתוב פרוזה כמו שיע"ר כותב שירה?

ואתם שניכם כותבים נפלא - נפלא - נפלא.

שוורצה.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אני המום..
אני בהלם..

זה אמיתי?
זה אמיתי.
התיאורים המקסימים..
המילים המדוייקות!

זה פשוט מושלם!
כ"כ יפה..
אני חייב להוסיף למועדפים..
תודה!
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
זה הכל ברוח צחוק.(וזה באמת הצחיק אותי לחשוב שהפרוזה שלי תהיה כמו השירים של יע"ר...)הכוונה היא ברמת כתיבה.

ותודה רבה על תגובותייך היפות, את יודעת, יש לך יכולת להגיב ממש טוב, בצורה מדויקת ואמיתית.
(וזאת יכולת לא פשוטה, שתדעי.)
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
אני יודעת, לכן זה הצחיק אותי כל כך...

ויש מקרים שפשוט יודעים מה לומר - אם אני לא יודעת, אני לא אומרת..
ז´ כסליו ה´תשס"ח  
האמת,
נשברתי באמצע

מעוצמת הרגש ומהאורך...
כ"ו ניסן ה´תשס"ח  
להגיד שאהבתי? אהבתי מאוד.
להגיד שריגשת אותי? ריגשת.
להגיד שאת כותבת מדהים?
ש"מוכשרת" קטן עלייך?

אני מתחילה להרגיש תקליט שחוק...
ככה זה עם יצירות שפשוט סוחטות ממני את היכולת לתאר אותן...
ח´ אייר ה´תשס"ח  
מחומש.
כמה זמן לוקח לך לכתוב כזה סיפור?
(מקנא מאד ביכולת הזו)
ח´ אייר ה´תשס"ח  
אוסנתי, את רואה שאני לא המשוחד היחיד?!
ח´ אייר ה´תשס"ח  
וואי.. / אורח/ת בביכורים
סיפור מדהים..כל כך כואב..נוגע הכי בפנים שאפשר..

נפלאה..כל פעם מחדש.
ח´ אייר ה´תשס"ח  
ממש כואב.
אין לי עוד מה להוסיף חוץ מ...
(קחי את כל המחמאות שאמרו פה)
ח´ אייר ה´תשס"ח  
וואו.
כמה כאב.
זה אמיתי???
י"א אייר ה´תשס"ח  
אין מילים.
ממש אין מילים.
רגע לפני שהרגשתי שקצת הגזמת עם התיאורים של מה אמרת לו ומה הוא אמר לה הגיע הסיום עם הפגישה.
מעולה. פשוט מעולה!
י"ט חשון ה´תשע"א  
התגלגלתי לפה בעקבות היצירה החדשה וזה כרגיל בלע אותי ,יש כאלה שתמיד סוחפים אותי לקרוא את נשמתם הטבועה ביצירתם. אני נפעם מהיכולת לתאר ומהיכולת להיכנס לתוך הלב של נערה בחור ומה שסער בינהם תמיד זה נגמר בשקט מטריד משהו נקווה שהחיים יותר שמחים.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד