המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
בֵּין בְּכֹל אֲשֶׁר לִי / אוסנתי
בביכורים מאז י"ח אדר ה´תשס"ז


"ריבונו שֶׁל עוֹלָם! הֲרֵינִי מוֹחֵל וְסוֹלֵחַ לְכֹל מִי שֶׁהִכְעִיס וְהִקְנִיט אוֹתִי אוֹ שֶׁחָטָא כְּנֶגְדִּי, בֵּין בְּגוּפִי בֵּין בממוני,  בֵּין בכבודי, בֵּין בְּכֹל אֲשֶׁר לִי..."

אני כל כך רוצה כבר, כל כך מתפללת להצליח להגיע לזה, להצליח להתנקות, להצליח לאמר את המילים הללו בלי שתצופי לי בכל פעם מחדש בראש ותגרמי לי להבין כל כך שקרנית באמירתן.

הן כל כך מדויקות המילים הללו, 'בכל אשר לי' כל אשר היה, כל שהרסת והשמדת, הרבה מעבר לגוף כבוד וממון, במקום אחר נמצא מה שעשית לי, מה שגורם לי לשבת לילה לילה ולסגור את הסידור בייאוש. שוב לא הצלחתי, שוב המילים האלו רק הזכירו לי אותך, רק הציפו את טעמו המריר של הכעס הישן, את הגעגוע הבלתי נסבל לחברות ההיא.

אולי גם את יושבת מול הסידור בלילה ולא מצליחה לאמר אותן, נזכרת בניתוק הבוטה של הטלפון, בהודעות המקפיאות שאני שולחת, במשפטים הסתומים והחותכים שאני אומרת, בחוסר הסכמה שלי להקשיב או להסביר. אני אומרת לך שאת לא תביני, גם לכל החברות שמנסות עוד לגשש אני אומרת את זה בלי בושה, כי יש דברים אותם איש לא יוכל להבין, מה גם שאני עצמי רחוקה כל כך מין ההבנה, אולי זה כי אין בי את הכוחות להכנס שוב אל הסרט הזה, שהדבר היחיד שאני מבקשת זה שקט, ובמקום של אמת אני יודעת שזאת טעות, שהשקט הזה לא יגיע אלי ככה, שאני בורחת ןכועסת, לא מוחלת ולא סולחת, בפירוש לא, המילים הללו הן סתם צירוף מקרי של אותיות בשבילי, שאיפה רחוקה, שאמירתן אולי רק מחמירה את המצב.

מה רצית שאעשה, שאלת לא פעם, שלא אספר לך לעולם? והשאלה המתממת הזאת משגעת אותי, מה רציתי?! שלא תעשי לי את זה. זה מה שרציתי, אני עונה לך. זה היה חסר שליטה, את עונה בקול פוחד ואני לא יודעת מה להגיד לך ומה להגיד לעצמי. תנסי להבין, את בוכה אלי, דווקא את חייבת להבין אחרי הכל, אחרי שאת יודעת הכל. ואת נוגעת בנקודה הכי כואבת, כי זה שאני יודעת הכל, הכל שאינני יודעת מה ממנו אמת או שקר, זאת הבעיה בעצם. לא חוסר ההבנה שלי.

אני פאנטית, אני יודעת, כולם אומרים לי את זה, אין לי את דרך האמצע והסיפור הזה איתך מדגיש את זה בצורה מזעזעת, החברות היפיפיה והנוראית הזאת, השיחות שלא פסקו לרגע, ועכשיו לעומתן, הברוגז הגדול. לגמרי למטה. לגמרי הפוך.

וזה כל כך מבלבל אותי, לא נותן לי מנוח, עוצר אותי מלהמשיך, כי זה כל כך טעון אצלי, אני עדיין כל כך שם, כל כך איתך, אפילו עכשיו, אחרי חצי שנה כמעט שלא דיברנו, חצי שנה, ריבונו של עולם, מי היה מאמין. איתך לא דיברתי מאז, וגם עם הרבה אנשים נוספים, מאותו היום בו גילית את מה שגילית, את מה שהייתי בשבילך, את מה שגרמתי לך לשקר ולעשות, אני נורא פוחדת, מתחבאת מאחורי חומה עבה שבניתי לעצמי, פוחדת לעשות זאת שוב, לא רוצה חברות חדשות, אין בי עוד כוח או רצון לכך, הכל מזכיר לי אותך, כאילו עוד רגע אפול לשם שוב, אגיע שוב לחולניות הזאת, לטירוף הנורא הזה, ואני מסתכלת על עצמי, מנסה להבין את הקשר לדמות שהיוויתי בשבילך לבין מה שהייתי באמת ולא מצליחה.

זה הכל חסכים מהילדות - את אומרת לי, היציבות הזאת שלך, החוזק הזה, ההמצאות שלך תמיד במרכז הענינים, ההקשבה, העומק, ההבנה וההקרבה אותה אין לאיש מלבדך.  הייתי חייבת את זה, לא שלטתי בזה, לא מצאתי שום דרך אחרת. והצלחת, אני מגחכת, בטח לא חשבת שתצליחי ככה, את הכל לקחת לי, את הכל הרסת ואני כל כך אהבתי אותך שמרית, איך יכולת לעשות לי את זה, איך יכולת.

אני תוהה לעצמי מתי בדיוק זה התחיל, האם בכיתה י"א בה סיפרת לי לראשונה על המשפחה שלך, על המכות וההשפלה, אולי שנה אחר כך שהכרת את יוסף, שהתעלל בך אף הוא, או אולי כמה חודשים לאחר מכן, כשעזבת את הבית.

דברים נבנים אט אט, כנראה שגם מערבולות נוצרות אט אט, כנראה שגם רכבת שדים נוצרת אט אט.

בהתחלה היו אלו שיחות אולפניסטיות רגילות, השתפכויות נפש מצויות, נסיונות להסביר ולמצוא תרופות לכאב הגדול, ומשהו בך, משהו בעצבות שלך סוחף אותי אל תוכו, לוקח אותי אל קצה גבול הנורמאליות ואולי הרבה מעבר לכך. עד לחפירת קברי שלי, במו ידי, תחתייך שמרית, תחתייך.

הכל מתרוקן מהכל, כלום כבר לא מעניין אותי, רק את והבעיות שלך, רק הניסיונות הנואשים למצוא לך פתרונות, רק לנחם אותך נחמה עלובה. אני לא עושה עוד בגרויות, יושבת חצי דקה מול הספרים העבים, ומיד רצה לחפש אחרייך, והכל ריק אצלי, לא נותר בי דבר.

כולם מסתכלים עלי בהערצה, הילדה הקדושה והמיוחדת, שאכפת לה רק מהזולת, הילדה החכמה שכולם מספרים רק לה על מכאובי הנפש, הילדה המקשיבה והמחייכת, שכולם קטנים כל כך לעומת דמותה הזוהרת.

את זה כולם רואים, הם לא רואים את הקופסאות סיגריות שאני מרוקנת מתסכול מהמצב שלך, הם לא רואים כמה רקוב הכל, כמה זועק לעזרה, וגרוע מכך, אני עצמי לא רואה את זה, מצטרפת אל האנשים שמביטים מין הצד, בטוחה שהכל טוב מאי-פעם, שהגעתי לאידאלים נשגבים כל כך, להקרבת עצמי על גבי המזבח.

היו לילות בודדים כאלו, בהם הייתי צועקת על עצמי פתאום, שמספיק, שזה כבר לא נורמלי, שזאת התמכרות ולא חברות ולא נתינה, שאין לי שירות לאומי, כי ברור לי שפשוט אלך אחרייך, שאני כל כך רוצה לחזור ולצחוק עם כולם כמו פעם, לחזור לדלג עם עצמי בשדות, לחזור לחיים שאבדו, לחזור לישון בלילה, לילה אחד להצליח לישון. מחר - אני מחליטה, מחר נציב את הגבולות.

ומחר מגיע, ומבט מיואש אחד שלך, זורק את כל ההחלטות היפות עמוק אל תוך הבור.

איך דאגתי לך, אימל'ה, עושה לי צמרמורת רק להזכר בזה, דאגה יפיפיה כזאת, נדירה וממכרת, אוי, כמה ממכרת. הכל את מספרת לי, הכל, דברים שמעולם לא האמנתי שמישהו יספר לי, נקודות כל כך שפלות ואסורות, מספרת לי עליו, מה עשיתם, ואני צועקת לך שהוא מנצל אותך, ואת יודעת את זה טוב יותר ממני ולא מסוגלת להפסיק לרדוף אחריו, פשוט לא מסוגלת. ולילות שלמים אני מבלה בנסיון לשכנע אותך, בבקשה לשכנע אותך. ואת איתו רק יותר ויותר ואני רואה אותך מושפלת יותר ויותר ואני רק דואגת לך יותר ויותר. והכל מתרוקן מהכל, מהכל שימרית, ורק את נשארת שם, בחלומות, ברצונות, בסיוטים, הכל קשור רק בך, רק להצליח להציל אותך, לשמח אותך, לרפא את הנפש הפצועה שחשפת לעניי במלוא שפלותה.

גם כשהולכים הביתה אחרי שבועיים באולפנה אנחנו לא פוסקות מלדבר, מהערב שיורד עד השמש שזורחת,לא קשורה לכלום, עד שהעניים שלי ששכחו מה הוא לילה מתחילות להיעצם, עד שנגמרות לי המילים ולך נגמרות הדמעות והקללות אפילו, עד שאני כבר לא יכולה יותר, לא יכולה יותר---

ואז את עוזבת את הבית, בשבילו, ההורים שלך תפסו אותך מדברת איתו ואיימו עליו, ואת לוקחת תיק קטן ובורחת אליו ואליי, אל מי שמוכן יהיה לקבל. ואז הכל לגמרי מתערער, מגיע למחוזות הזויים, רק למצוא לך בית, רק למצוא לך תשובות, רק להצליח לגרום לך להפסיק לדמם כבר. הכל מסתובב סביבך ואני ריקה מכל תוכן, רק עסוקה בלחלץ אותך מזרועותיו, כל שיחה עם אדם הייתה עלייך, כל תפילה עלובה הייתה למענך, אפילו למקלחת הייתי מכניסה את הפלאפון, אולי עכשיו יקרה לך משהו חלילה ואני לא אדע, לא אוכל לרוץ ולחלץ אותך. רב האולפנה קורה לי לשיחה, שואל מה קורה ולמה אני לא ניגשת לשום בגרות, ולי יש תשובות יפות כל כך, שהוא לגמרי מאמין לי, לא רואה את הבורות השחורים בעניים, רואה רק את החיוך היפה והבטוח. כמה קל לרוקן חיים שלמים.

ואז סוף סוף, יועצת האולפנה שומעת שעזבת את הבית ואת מתחילה ללכת לטיפול פסיכולוגי, זה היה כל כך טוב פתאום, לא להיות לבד מול הכאב שלך שלי כבר לא היה מה לעשות בו, יש ימים שקטים יותר פתאום, מוצאים לך אפילו איזה משפחה מאמצת וזה כבר לא התפקיד שלי למצוא לך פתרונות. ואז את אומרת שאת צריכה לדבר איתי ואני לא מבינה מה פשר הרשמיות שנוחתת עלייך ומה מיוחד כל כך בזה שנדבר, ואת יושבת מולי ואני רואה אותך מתקפלת בפחד ואני צוחקת, מה יש לך שימרית? הכל אני כבר יודעת, ממה את כל כך לחוצה, את תהרגי אותי, את לוחשת, את לא תרצי לדבר איתי עוד. ואני בטוחה שזה שוב וידוי שנסעת אליו אתמול אפילו ששעות הטפתי לך מוסר, או שאולי דפקת ברז לפסיכולוגית, או, הכי גרוע, ניסית להתאבד או משהו כזה. ולאט לאט את אומרת לי את זה, בקול חלש ומקפיא, ש... ש... לא הכל היה אמת, זאת אומרת, שומדבר לא היה שקר מוחלט, אבל שהרבה מן הבעיות היו במטרה אחת מושפלת עד עפר, להשיג את תשומת ליבי, להשיג את הדאגה שלי, את ההקשבה שלי שלפני כן הייתה לא מושגת. אני עוד רגע נופלת, המילים שלך מתערבלות לי בראש בכאב עצום, שמרית!!! אני צורחת עלייך, איך עשית לי את זה, ואת רק ממשיכה לשחות ברחמים העצמיים, בהסברים על החיים חסרי האהבה שעברת, וכלום כבר לא משנה לי, פשוט כלום, אני קמה והולכת מימך במהירות, להיות כמה רחוקה שרק אפשר. לא מאמינה למה ששמעתי, לא מאמינה שאמרת את זה, לא מאמינה שהכל היה סתם.

ואת מתחננת אליי, מבקשת להסביר לי פעם נוספת, מבקשת מחילה, מבקשת לתקן את אשר עשית. אי אפשר לתקן אני עונה לך, בכל אשר לי פגעת, בכל אשר לי, כי חברות עוד אין לי ומה לעשות מחר בבוקר אין לי, וחלומות אין לי. ריבונו של עולם, אני בוכה, בגופי, בממוני, בכבודי, בשוגג, אני צועקת לעצמי, תסלחי לה, זה היה בשוגג, ואני לא מצליחה למחול לך, כל כך רוצה ולא מצליחה, את האהבה לקחת לי, את הפשטות, את היופי, את הכל, ריבונו של עולם, את הכל, ואת מתקשרת ובוכה את הבכי שמקפיא אותי ואני מנתקת לך בגסות נוראה, נועלת את עצמי בפנייך ובפני כולם, לא מוכנה להקשר עוד לאיש.

בין בדיבור, ביו במעשה, בין באמת בין בשקר, בין באהבה, בין בשנאה, בין בכל. בכל אשר היה לי. ריבונו משל עולם, בכל אשר לי.


*לך - אחרי ולפני הכל, סליחה ומחילה, אני אוהבת אותך.



חברות

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ט אדר ה´תשס"ז  
יש לך יכולת ביטוי מדהימה..
י"ט אדר ה´תשס"ז  
כואב...
אני מרגיש קצת רע לכתבו שאהבתי את הקטע(בבחינת צריחות שצרחתי נואשת שיד כל תמשש), ובכל זאת- מדהים.
יכולת ביטוי זורמת ומדויקת...
תודה.
י"ט אדר ה´תשס"ז  
כמהמ מחמאות, לפחות על צורת הכתיבה.
במחילה, אומר רק אחת:
זה ממש ממש הזכיר לי את הכתיבה של חנה (בעיקר את "קראתי לה תשובה").
וזו כמובן מחמאה ענקית.

זה כאב, הקטע הזה.
והבום הגדול לקראת הסוף...
וההתחלה, והסוף, והכל, פשוט הכל.


ולגבי התוכן - זה קשה, זה כואב, ולמה לעזאזל שאני אגיד לך מה לעשות.
ובכל זאת תנסי לסלוח.
מנסיון, אני יודע עד כמה קשה לסלוח גם על דברים קטנים.
ועל גדולים...
ולמרות זאת.


(עשה לי את היום. כן, בטח.)

שבת שלום.

כ´ אדר ה´תשס"ז  
הייתי כאן.
[ווקשה שתעני].
כ´ אדר ה´תשס"ז  
בין באונס...
המצוקה האדירה הזו, המוכרת לנו כל כך, של החוסר באהבה פשוטה, בתשומת לב מינימלית, לוקחת אותנו אל הקצוות הכי מטורפים. היא אמנם לא דיברה אמת כל הזמן, אבל זה בא ממצוקה אמיתית, מאונס...

אנשי המקצוע המבינים קוראים לקשר כזה במילה אחת - תלות. הם אומרים שזה 'לא בריא', הם צודקים... אבל אנחנו צריכים לענות על השאלה - האם אנחנו בוחרים בזה ומוכנים לקחת את האחריות על התוצאות. התשובה היא לא בהכרח לא...
כ´ אדר ה´תשס"ז  
ב16 / אורח/ת בביכורים
מדהים ונורא ומצמרר..
כתיבה נפלאה!
כ´ אדר ה´תשס"ז  
את.. את מדהימה!
השפה שלך פשוט קסומה, זורמת.. כאילו כתבת את זה בנשימה אחת ולא עצרת לרגע.

אישית שקראתי את זה, הרגשתי כאילו אני רק רוצה לקרוא כבר מה הסוף.
וכשגיליתי את הסוף ממש הופתעתי.
לא צפוי בכלל, סוף כל כך מפתיע.

אהבתי איך שנתת את השם של הדמות רק אחרי כמה פיסקאות ולא מיד בהתחלה.

יפה מאד מאד!
כ"א אדר ה´תשס"ז  
מקרים כאלה כבר לא קשורים לסליחה.
גם אם תסלחי לה, אסור לך לחזור לאותו מקום.

הדרך היחידה להפסיק את התלות הזאת, את ההרס העצמי שמזמין אותך להציל, היא לחתוך את הקשר, ויהי מה.
לטובתה, עליה להתמודד לבד.
כ"א אדר ה´תשס"ז  
כמו יהודה שמתי לב לא מעט שיש מןן המשתותף ביכולת ההתבטאות ובצורת הכתיבה
ביכולתה להשוות לא מעט בינך לבין חנה נ.
ט"ז ניסן ה´תשס"ז  
בעקבות כל מיני מסרים שקיבלתי.

הילדה הזאת לא אשמה בסיפור הזה.פשוט לא.ואני מצטערת אם זה מה שהשתמע מפה,לא לכך התכוונתי.
מי שנסחף כל כך אחרי הבעיות של האחר הוא ה'אשם'.
אני יודעת שזה לא עניין של האשמה,אבל אני חושבת שזה מובן למה התכוונתי.

י"ב תשרי ה´תשע"א  
ומרגש. הכתיבה מדהימה. אני פוחדת לגמור את הסיפורים בבכרם שלך ואז לא יהייה לי מה לקרוא , אז אפסיק בנתיים!

תודה!!!
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד