בנושא
בכרם
חדשות
 
שלום לך , שבת. / אוסנתי
בביכורים מאז י´ אדר ה´תשס"ז

"כדאי שיתלהב ליבו לקבל שבת בשמחה גדולה ועצומה, כי עיקר מצוות כיבוד השבת היא השמחה להיות שמח מאוד בשבת קודש ולבלי להראות חלילה שום עצבות..." (ליקוטי עצות, שבת, י"ט) 


שלום לך שבת. לא, אני לא יכולה לאמר שחיכיתי שתגיעי. כבר מזמן שאני לא ממש מחכה לזה, כבר מזמן שהפכת להיות לי ליום שאני רק מחכה שיעבור כבר מעלי. כבר מזמן הפסקתי לשמוח בך, שבת.

כל פעם שאת מתקרבת אני מחליטה שהפעם תהיי לי אחרת, שהפעם ארצה בך, אתענג בך, עונג של אמת.

שאצליח, איכשהו, באיזושהי דרך. אני מנסה להתקלח מוקדם מין הרגיל, לבחור את הבגדים שהכי נותנים לי להרגיש קדושה, שומעת רק שירים שמעוררים בי געגוע, אני עורכת את השולחן יפה במיוחד, מפיות תכולות שמתאימות בדיוק לפרחים הקטנים על הצלחת, במרכז השולחן אני מניחה כד עץ עם פרחים יפים ונעימים. אולי זה יעזור לי, אולי היופי והמושלמות החיצוניים ירימו אותי קצת, יאירו בי קצת. קצת, שבת שלי, קצת.

את כולם אני מאשימה בכישלון שלי מלהרגיש אותך, את המשפחה שלא שרה איתי זמירות, את אבא שאפילו לא יושב ליד השולחן, את השכנים שלא מנמיכים את הווליום, אוי, בלהאשים תמיד הייתי טובה,

כמה מנחם זה שבת, להתמכר לזה, לשחות בזה, במקום לעשות חשבון נפש, פשוט להתאבל אל המציאות הלא קדושה אליה נולדתי.

"התבודדות הודיה", ככה אמרה לי שרה לעשות שסיפרתי לה ברגע של אמת למה נהיית לי, "זה בדיוק כמו התבודדות רגילה, רק שאומרים בה רק דברי תודה."

ורק את יודעת כמה דווקא בך שבת הכי קשה לי להגיד לו תודה, בך הכל צף פתאום, כל הריחוק הנורא הזה, כל הריקנות, בך אין טלפון, אין מחשב, אין אפילו עט לזעוק בו את הגעגוע. בך יש את השקט הזה שחושף הכל. ואני בורחת ממך שבת, ממך ואלייך. בורחת לחפש אותך, עומדת ליד החלון ולוחשת,

לאיפה הלכת לי שבת, לאיפה הלכת.

אני יוצאת לבחוץ, הולכת ברחובות הישנים, הולכת, רצה, זועקת אלייך, שבת היא מלזעוק אני אומרת לעצמי, שבת היא מלזעוק. ורפואה, הקרובה היא לבוא?! האם תרפאי אותי שבת? תלטפי אותי? תחבקי אותי? אסור לרוץ בשבת, אני אומרת לעצמי ולא יכולה להפסיק לרוץ, אולי עוד רגע אמצא אותך, יפה ומפוארת, זקופת ראש ונעימת הליכות. ואני אצעק אלייך, לאן הלכת שבת, כבר חשבתי שלא אפגוש בך לעולם. ואני רצה ומדמיינת איך תהיי לי כמו אז, את זוכרת שבת? את זוכרת בתחילת התשובה שלי?

כמה צורב יכול להיות זיכרון שמעלה געגוע, שמראה כמה נמוך אתה נמצא, זורם בך, מטלטל אותך ללא רחמים. לפני כולם הייתי מגיעה לתפילה, רק אני ואת היינו שם. בפינה הכי מרוחקת הייתי מתיישבת, מכסה את הפנים בשתי ידיים ושרה בשקט-בשקט, "כאייל תערוג על אפיקי מים... צמאה נפשי לאלוקים..." אוי, כמה צמאתי אז, כמה אני צמאה עכשיו לצמוא ככה, בדיוק כמו האייל ההוא הרגשתי אז, שכל החיים חיפש את המעיין הזה, את המים האלו שירטיבו את היובש הגדול, שיסחפו אותו אל מחוזות אחרים. ואז "ידיד נפש" כאילו מישהו לקח את הנשמה שלי וצרב ממנה פיוט עתיק, ורק להתפלל שלא יגמר, שלא נצטרך לפקוח את העניים.

התפילה נגמרת, ואני מביאה לכולם חיבוק שיש רק בך שבת, חיבוק שרק את יכולה לנסוך. וסיון נראית לי קצת עצובה ואני מלטפת אותה ואומרת, לכי אל ה' רק הוא יאיר בך שמחה. רק הוא. כמה האמנתי בזה אז. כמה האמנתי בך אז. כמה האמנתי בו אז.

ואני הולכת הביתה, מרחפת הביתה, מתיישבת ליד השולחן שלך, כולם ממהרים לאכול וקמים ורק אני נותרת לשבת שם, ויודעת שהם חושבים שאני מוזרה וזה כל כך לא אכפת לי, מי היה אז יכול לך, שבת.

ואני רק רוצה לאחוז בך, שלא תיעלמי לי, שלא תשקע השמש. בבקשה שלא.

המלחמה היחידה שלי היא לא לבכות בך שבת, לא מעצבות אני רוצה לבכות אז, רק משמחה פשוטה ומרוממת, שזכיתי להרגיש אותך, לחיות בעולם שכולו שבת.

ואני מתחננת אלייך, תבכי איתי עכשיו שבת, תבכי איתי את חסרונך, את השממה הגדולה שירדה עלי.

תבכי איתי את שאיש לא יוכל להבין. מי יכול להבין געגוע שכזה, טירוף שכזה, מי עוד יכול לבכות אותך באמת.

תרחמי עלי, אני מבקשת, בבקשה תרחמי עלי, בזכות הימים ההם, בזכות השבתות ההן, בזכות איך שהיית לי אז, בהווה אין לי במה להתהדר. אני צריכה אותך שבת, אני פשוט צריכה אותך. תישארי איתי, תשאירי אותי בעולם שלך. אני רוצה לשמוח בך, לספור את ימי המעשה עד שתגיעי, לבכות את צאתך, לשתות את מימייך. ואת כל כך רחוקה, כל כך עצובה, שבת.ואני כורעת ברכיי אלייך, מוכנה לנשוק לרגלייך, לפרוש לך שטיח של הוד והדר, רק תבואי שבת. רק תבואי כבר.



שבת

© כל הזכויות ליצירה שמורות לאוסנתי
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י´ אדר ה´תשס"ז  
בס"ד

ירדו לי דמעות בסוף הכתיבה,
צרב לי
שעדיין לא זכיתי
להרגיש
שבת

"ואין בכל השבוע שעה מקודשת כשעה הזו שאז ניכר ומתגלה תוספת אור קדושת השבת בגוף האדם" [פתח הדביר, אורח חיים סימן רס]

"בערב שבת קודש צריכים לעסוק בתשובה על כל העבר בימות החול כדי לקבל קדושת שבת בלא שוטם מניעה מכל דבר חטא ועון" [אורות התשובה יד לג]
י´ אדר ה´תשס"ז  
י´ אדר ה´תשס"ז  
בחסדי אבא'לה שלי!!
אסנתי-פשוט.. איך להגיד..
השיר הזה גרם לי זעזוע, וחרדת קודש..
יש בך כ"כ הרבה קודש, ואת מנסה להגיע, כוספת לזה כ"כ! שזה פשוט חרדת קודש!!

כולי הלומה..

אשרי'יך שזכית להיגע לדרגה כ"כ גבוהה..
י'הי רצון שכולנו נזכה להריגש מה זה שבת קויידש באמת..

בהצלחה,
מיכל שרה..
י´ אדר ה´תשס"ז  
י´ אדר ה´תשס"ז  
זה מוזר כי מצד אחד את כבר יודעת הרבה על התחושות שלי בנוגע למונולוג הזה. ובכל זאת קשה לי לקרוא את היצירה מבלי להגיב. בעיקר כיוון שלאנשים רבים שאני פוגשת השבת היא כל כך דבר מובן מאליו. האווירה, השירים, הקידוש, אפילו רק החיוך ובית הכנסת, כל דבר קטן בשבת - בשביל אחרים הוא מובן מאליו (ואני לא מדברת על השגרתיות, אלא בעיקר על בתים עם שבת אמיתית ונאדרת - שפשוט לא מעריכים מספיק את מה שהם זכו לו). באמת לפעמים אני עומדת עם עיניים פעורות ברצון גדול לטעום קצת מהעולם המדהים הזה שאנשים מספרים עליו באפרוריות שכזאת. או אפילו בהרגשת חסרון (בואי נספר להם מה זו באמת שבת לא-אמיתית....)


אסנתי, קראתי כאן הרבה אמת, תחושה מוכרת - הזדהות גדולה - עם המחשבות, הרצון, ההרגשה. הגעגוע. הזדהיתי עם התשובה והחיפוש, עם הדיבור אל השבת עצמה - עם הבקשה התמימה כל כך שהשבת באמת תהיה רפואה, שלא נזעק בה. שלא נרוץ בה. שתרחם עלינו למענה, כי מי מבין ממנה... עד כמה היא יקרה ונכספת בשבילנו.
אוף. זה באמת כואב. זה כואב כי כל מה שכתבת כל כך נכון שזה פשוט כואב לחזור למציאות ולהבין שבאמת - "כל פעם שאת מתקרבת אני מחליטה שהפעם תהיי לי אחרת, שהפעם ארצה בך, אתענג בך, עונג של אמת". והיא עוברת. ולא משנה הרצון הגדול שלנו, כי בסופו של דבר... "ואני מתחננת אלייך, תבכי איתי עכשיו שבת, תבכי איתי את חסרונך, את השממה הגדולה שירדה עלי".


בתפילת געגוע - - -

חנה.
י´ אדר ה´תשס"ז  
כל כך הזדהתי בקריאת הקטע..
ובצבצו דמעות..
אך ב"ה מצאתי מניין (בישיבה של אחי)שקבלת שבת בה מרוממת בצורה אמיתית כל כך!
אני מקווה שתזכי, ואזכה גם אני להרגיש שבת אמיתית.

זה מרגש.

תודה לך.
י´ אדר ה´תשס"ז  
תחושה מוכרת האי שמחה בשבת.
5
י´ אדר ה´תשס"ז  
וואי מדהים! אין, פשוט מדהים!!
הצמאה לקודשת השבת, ליראה, ליופי, להוד להדר, תחושות צורמות כואבות וכל כך חזקות.
הכתיבה שלך מדהימה ממש ריגש אותי.
וואי!
י´ אדר ה´תשס"ז  
הרבה אנשים עוברים גילויים, כל אחד בדרגות, במקומות, בשינויים שלו- בתחילה יש רוממות, חידוש, להט. בהמשך יש שיגרה, אפרוריות, כבדות. כאן מגיעה עצם הלמידה, העבודה- עבודה לשנים, לחיים- ובכל אופן חפשי מקומות שירוממו את נפשך בשבת בתפילות, באנשים הסובבים וכו'. מוזמנת ...
י"א אדר ה´תשס"ז  
ללא מילים... / אורח/ת בביכורים
כלכך מזדהה אני עם הדברים, וכן, גם אצלי בצבצו הדמעות בעיניים... פשוט ומדהים!!
"י-ה אכסוף נעם שבת המתאמת ומתאחדת בתורתך..."- רבי אהרון מקארלין, מילים יפיפיות שחיבר, עם ניגון מדהים, מומלץ בחום לעונג ואהבת השבת...
שבת קודש. מי יתן ו"ינוחו בו כל ישראל מקדשי שמך"... ש ב ת ש ל ו ם!
י"א אדר ה´תשס"ז  
הלואי שנזכה כבר.

תודה לכם.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
גם אני מזדהה.

אבל במיוחד הזדהיתי עם העניין של להאשים את כל העולם.
כי אני תמיד יכול לזרוק את האשמה על אחרים.
אני אפילו אצדק - כיזה חלק גדול מהאמת.
אבל אין ברירה. פשוט אין ברירה.
כ"ב תמוז ה´תשס"ז  
היה מוזר לי לקרוא את זה.
הרגשתי את הדוברת, בזכות הכתיבה הנפלאה שלך, אבל לא הצלחתי להזדהות אתה לחלוטין - בעיקר כי מציאות כזאת לא מוכרת לי.

תמיד אמרו לנו אורחים שיש לנו שולחן שבת מיוחד. כזה שאין חשק לעזוב אותו, שרוצים שיתמשך ויתמשך לנצח. יבורכו ההורים שלי שזכו לכך.
ולימוד בחברותא עם אבא ביום שבת זה פשוט שיא השבוע. וסעודה שלישית...

הרבה בזכות ההורים הנפלאים שלי, וההורים הנפלאים שלהם, מציאות כזו פשוט לא מוכרת לי.

ולמה אמרתי את כל זה?
כדי להעצים את מה שאני אומרת עכשיו:
אף על פי שאני לא מכירה כזאת מציאות, הרגשתי ביחד עם הדוברת. מה שמראה עד כמה הכתיבה שלך משובחת, אסנתי. את פשוט מצוינת. חבל על הזמן.

שוורצה.
ט"ו אלול ה´תשס"ז  
בע"ה


הלוואי שזה לא יקרה לי.
כי אני חייה רק מהזכירה שיש שבת בעוד שלושה ימים.. כי אם לא, מאסתי בחיי..
אוף. הפחדת אותי
כי ממש תיארת אותי איך אני באה לפני כולם, מתיישבת הכי רחוק, וה'ידיד נפש' והבכי בסוף השבת.
אנא.. אל תעשי זאת יותר.
בעצם, תעשי זאת עוד הרבה, כי היצירות שלך גורמות לנשמה שלי להתרחב
כ"ה אייר ה´תשע"ב  
יש פה רגעים ממש יפים שגורמים לי לטייל בכרם שלך מתחילתו לפנות בוקר שאני אמור לעשות בו הרבה דברים.

"ואת כל כך רחוקה, כל כך עצובה, שבת.ואני כורעת ברכיי אלייך, מוכנה לנשוק לרגלייך, לפרוש לך שטיח של הוד והדר, רק תבואי שבת. רק תבואי כבר"

איזו תשוקה בוערת בי עכשיו, אחבק כל מי שיכנס בפתח ויהיה אשר יהיה
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד