המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
פגישה / שלומית86
בביכורים מאז כ"ה טבת ה´תשס"ז


היא משחה את שפתיה בחום-אדמה שקוף (ככה קראו לזה שם בחנות, ובעצם זה בכלל לא הגוון שלה, וזו הפעם השלישית שהיא מחליטה שהיא לא קונה שם יותר). פניה שהשתקפו אליה מהמראה היו נוקשות, ממוסגרות בשיער שחור עד קו האוזן.  בין עיניה היא זיהתה פיסת מצח מכווצת. מה את מתוחה, נזפה בעצמה. מה אכפת לך בכלל. סתם אידיוט כרסתן.

ד"ר יהודה מרקוס היה מסוג האנשים שלא באמת משתנים אי פעם. היא לא ראתה אותו, את מנהל הפנימייה, כבר עשר שנים, מאז יצאה אל הצבא, ובכל זאת פניו ריחפו מולה, עגולים, והיא ידעה שהוא עוד יושב שם במשרד שליד מגורי הצוות באותה תנוחה אדישה, מכרסם את משקפיו, וכותב דו"ח על עוד ילד שלדעתו לא ייצא ממנו שום דבר.


זו בעצם היתה הסיבה היחידה שנעתרה ליונתן והסכימה לבוא איתו. להוכיח: הנה אני, בחורה בת 29, עם תואר שני בכלכלה, עובדת בחברת ביטוח די ידועה, נראית לא רע, חיה חיים מסודרים ועצמאיים.

מה תגיד עכשיו, דוקטור, עם כל התיאוריות שלך על "בעיות התפתחות אצל ילדים שחווים מחסור רגשי החל מתקופה קריטית מסוימת"?

 היא קראה איזה מאמר שלו יום אחד, מספר סיפורים מורכבים, סיפורים שהכירה, ושלא התאמצו מספיק להסתיר את זהות ילדי הפנימיה המעורבים בהם. הוא כתב והגדיר במושגים ארוכים ומרגיזים, בפשטנות סורטת. סיפורים של שכבות שכבות, חלומות, רגשות, אכזבות, בכי - חיים שלמים, דוקטור,  אי אפשר לחתוך ולנתח בהינף יד, ואולי גם לקלף מוטב שלא. היא תהתה אם גם את חייה שלה כינס כך, תחת עשרים מילים, בכמה דפים. מה כתוב שם? היא ויתרה על החיפוש. מה זה ייתן?

ובכל זאת, מתוך מחאה דווקא, המאמר הניע אותה. אולי מאז שקראה אותו, אולי קודם, היא ידעה כבר שתנפץ, לעצמה לפחות, את חוסר אמונו בה ובשכמותה. יום אחד תהיה מצליחנית מטופחת, מאחורי דלת שעליה מודפסות אותיות שמה ותארה. ואמנם עוד לא היתה שם, אבל היא בדרך, זה בטוח.


הטלפון מיונתן הפתיע אותה, אבל לאורך השנים היא פיתחה סוג של חסינות להפתעות שלו. היא לעגה עליו, קצת בלב, קצת בטון - בשלוש ארבע פעמים שבהם התקשר בששת החודשים האחרונים היא הבהירה לו, פחות או יותר, שהיא לגמרי לא מתכוונת לדבר איתו, לא על הספר ובטח שלא על טראומות נשכחות. לא שאי פעם היה ביניהם קשר ממש קרוב, בינה לבין אחיה, ובטח לא לאחרונה, כשיונתן נעשה רוחני, כמעט דתי. שנתיים בהודו, שיער ארוך, וכל מיני טיפולים של התחברות לכאב, שלא התייאש מלנסות לשכנע גם אותה להצטרף אליהם. "המטפל האחרון שלי, אני אומר לך, יש לו שיטה גאונית. אני בוכה אצלו כמו ילד. לכי תדעי, אולי אפילו את תזילי דמעה" כן, בטח. כאילו שהוא לא מכיר אותה.

"את לא כזו קרה, ואני לא אאמין אם תאמרי ששכחת" אף פעם לא זכרתי, יונתן. תסתכל בדו"חות הפסיכולוגיים במקום להתווכח איתי: בלאק אאוט. אובדן זיכרון זמני מהדקות של התאונה. עם  הטראומות תתמודד לבד. התאונה הזו לא רצה אצלי בראש, אלא אצלך, ולכן, לך לכל המטפלים הגזלנים שלך, ממש לא אכפת לי. זה לא מעניין אותי. ואל תתקשר כל חודש. אתה יודע שאין לי זמן בשבילך.


וכמו כלום, לפני יומיים:

"אהלן, ענת, מה איתך?" הקול שלו רך, מרוכז, בטוח.

(טון יבש וענייני ככל האפשר): "בסדר גמור".

"איך הספר?"

זה היה השלב שבו היתה צריכה לנתק לו. היא רצתה לצעוק עליו, ונזכרה שכבר שנים היא לא צועקת, זה הורס את הקול שלה וחוץ מזה, ילד מתבגר שכמותו, הוא לא שווה את העצבים שלה.

"אתה יודע שלא קראתי."

"אבל לא אמרו לך כלום? בעבודה, למשל"

"למה שיגידו?"

"את יודעת, אנחנו עדיין רשומים עם אותו שם משפחה..."

"טוב, הנה עוד סיבה להחליף אותו.  אתה יודע שאני לא הכי גאה בקשר המשפחתי הזה"

"כן, אני יודע" הוא סופג את העלבון ברוגע אופייני.


גם הוא התרגל להתנהגויות מסוימות לאורך השנים.

מאז שהגיעו לפנימייה, הפך יונתן למין דבר שצריך להחביא: "אחיך שוב מיילל", "ליונתן יש התפרצות, בואו לראות!" "תגידי, זה נכון מה שאחיך מספר, שכשההורים שלך מתו הם נמעכו בתוך האוטו והיו מלאים בדם כמו קטשופ שפוך?"

"מה פתאום. הוא סתם ממציא. וחוץ מזה אני בכלל לא בטוחה שהוא אח שלי. אולי ההורים שלי רק אימצו אותו. והם בכלל מתו מסרטן"

(זה היה מאוד פופולארי אז בפנימייה, למות מסרטן. בגלל שאמא של הילה היפה מתה מסרטן ריאות. אז כל מי שמת מסרטן קיבל, או לפחות קיווה לקבל קצת את ההילה של הילה)


יונתן התעקש.

"אז לא אמרו כלום על הספר?"

"אמרו. אנשים לא מבינים מהחיים שלהם. מה עשית ממני שם? באו לנחם אותי, כאילו אני יתומה בת תשע. 'יו, ענת, אנחנו כל כך מצטערים, לא ידענו שעבר עלייך כל זה'. תודה, תודה, הצער והכנות שלכם פשוט מחממים את הלב. אני שוקלת לתבוע אותך. בפירוש אסרתי עליך לחשוף אותי ככה"

"הייתי צריך לכתוב את הספר הזה, מבינה? זה התפרץ ממני. ואת יודעת, אני חושב שגם לך הוא יוכל להועיל. תקראי אותו, תדברי עליו, תעני עליו. זה יהיה לך טוב"

"אז בשביל זה התקשרת? שוב לדוש בספר הדבילי שלך?"

"לא ממש. רציתי להביא עותק ליהודה מרקוס"

"תשלח לו עותק, מה אכפת לי?"

"קבעתי לשנינו פגישה איתו מחרתיים בשש, בפנימייה."

"אתה חולה נפש. אני לגמרי לא מתכוונת לבוא"

"הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותך. תעלי צפונה עם רכב?"

"אמרתי לך, אני לא באה"

"טוב. אז תעצרי לי ביציאה מירושלים"

"מה קרה? זנחת את האוהל שלך במדבר?"

"לא, לא. רק לכמה ימים אני כאן. יש ביער ירושלים איזו חווה טיפולית, אני אומר לך, אני רוכב ומרגיש איך הנשמה שלי משתחררת. תבואי פעם"

"כן, ברור. כמו שאני עולה ביום חמישי צפונה לפנימייה. זה שאתה לא עושה שום דבר עם החיים שלך, לא אומר שגם לי יש זמן. ואם היה לי, הייתי מוצאת משהו חשוב יותר לעשות"

"להתראות, ענת. ניפגש. אני אחכה בצומת בארבע"

"אתה מטורף"

"להתראות ביום חמישי"


אז הנה היא יוצאת. קצת כועסת על עצמה שנכנעה לו, אבל מצד שני, משכנעת את עצמה שבכל זאת יש כאן איזו סגירת קצוות הכרחית, בפגישה הזו עם מרקוס, ואולי דווקא טוב שיצא ככה.


היא עצרה לו בשתיקה, לא טורחת להתיק את עיניה מהכביש כשהוא מתיישב לידה.

"ידעתי שתבואי"

"יופי לך"

"את יודעת, מזמן לא ראיתי אותך. את נראית מתוחה. הכל בסדר?" הוא, בניגוד אליה, בהחלט מישיר מבט. "הכל מצויין. אם לא אכפת לך, אני מנסה להתרכז בנהיגה"

היא לא הצליחה להתרכז בנהיגה. מחשבותיה תעו אל מחוזות עתיקים שחשבה ששכחה. נוסעים לפנימייה, נוסעים לפנימייה. הקול מתחלף: פעם קול ילדותי ודק, של יונתן של פעם, פעם קול הבס של ד"ר מרקוס. והיא כרגיל שותקת.

"את יודעת, אני חושב שאת בהצגה אחת גדולה. זה מה שאני חושב"

"תחשוב"

"את מבינה? זו הצגה כל כך מוצלחת, שאפילו על עצמך את מצליחה לעבוד"

"שמע יונתן. אף פעם לא חיבבתי פסיכולוגים. לא צריכה שתהיה לי אחד כזה עכשיו"

"חבל. כי את צריכה טיפול".

היא הסתכלה עליו עכשיו, זועמת, מיהו בכלל שיגיד לה דבר כזה?

"אני יותר נורמלית ממך, זה בטוח. בחור בן 27, מה כבר עשית בחיים?"

"הממ... למשל הוצאתי ספר. ויכול להיות ששנינו לא נורמליים, אבל אני לפחות מטפל בזה"



בום.



הרכב הדרדר לשוליים של הכביש המהיר,  במורד הקער המלא בצמחים ובלכלוך.

עברו כמה רגעי אימה.


כצפוי, הוא דיבר ראשון. כמעט רגוע.

"את בסדר?"

את בסדר, את בסדר, את בסדר...?

"כן. אתה?"

"אני בסדר. תני לי רגע לחלץ אותנו מפה"

מטומטמת, מטומטמת. איך הוא הצליח להוציא אותה מאדישותה ככה? היא? תאונה? כמה לא מתאים...

"בואי. את צריכה עזרה לצאת מהרכב?"

"לא, אני בסדר. רק קצת מסתובב לי הראש. צריך להזמין גרר"

הם עמדו עכשיו שניהם, למרגלות הכביש המהיר. הוא בחן אותה.

"ענת, יורד לך דם" הוא תפס את ידה. והעביר אצבעו על הצלקת הישנה.

"ענת, יורד לך דם" "ענת, יורד לך דם" "ענת, יורד לך דם"  "ענתי.."

שני ילדים, בני שמונה ותשע, עומדים ליד רכב מרוסק...


יונתן עמד מעליה.

"ענת...?"

"מה קרה לי?"

"עשינו תאונה. פתאום צעקת ונפלת. לקרוא לאמבולנס?"

"לא. יונתן... לא.... לא......"

"ענת" הוא לחש. "את בוכה?"

הוא התיישב לידה, מנגב את דמעותיה.

"יורד לי דם... פה ביד..." הוא ליטף אותה. "פה ביד... אתה רואה את הצלקת? בדיוק פה... ככה אמרת: ענת, יורד לך דם, ענת, יורד לך דם..."

היא היתה מקוטעת, חסרת נשימה, בוכה.

הוא הבין פתאום והידק את אחיזתו בה.

"ענת, ענתי, את זוכרת? את התאונה, את זוכרת?"

"עמדנו ליד הכביש, שנינו... והיה ריח של עשן... והיה... והיה..."

"ענת, יקרה, ענתי..."

גם הוא בכה. לרגע הם חזרו להיות אותם שני ילדים קטנים, אבודים, ששגרת ילדותם הבנאלית והמאושרת נקטעה בבת אחת.

"ואתה אמרת לי: אל תסתכלי אחורה..."

 הוא לא הפסיק ללטף אותה, והיא, חסרת כוח, נפלה אל בין ידיו החסונות, התפרקה לתוכו.

"כן. כמה אני שמח על זה. אין לך מושג, ענת, כמה לילות של סיוטים עברו עלי, כמה חזרו אלי התמונות הזוועתיות... את זוכרת, בפנימייה, איך הייתי מתעורר בלילה וצועק? אני כל כך שמח שלא ראית. תודי לאלוהים על זה. את יודעת, כשכתבתי את הספר, כתבתי כל מה שראיתי, הכול, תיארתי את הגופות שלהם נשרפות, לא חסכתי כלום. אבל את יכולה לקרוא עכשיו, העורך צנזר כמעט הכול"

"אני אקרא... אבל יונתן, ראיתי... כן ראיתי..." היא התייפחה.

"מה??? אבל לא הסתובבת... אני בטוח, את לא הסתובבת...."

"תיזכר רגע, יונתן. אני עפתי החוצה ונעמדתי. רק אחר כך אתה יצאת. אני ראיתי לפניך" בכייה גבר. "יונתן, אני הייתי צריכה להיות זו שאומרת אל תסתכל... ולא.... ולא...."

הוא עמד המום לרגע, אך מיד התעשת ונרכן שוב.
"זה בסדר, ענת" חיבק אותה.

"לא. זה לא בסדר. אני האחות הגדולה.... הייתי צריכה להגן עליך.... והייתי רעה. אני רעה. אפילו עכשיו, בנסיעה... אני רעה"

"לא, את טובה, ענת. זה החיים שעושים אותנו קשים לפעמים"

"אתה כועס?"

"לא. אני אוהב אותך. את אחותי הגדולה. תמיד תהיי"

הם ישבו שותקים לצד הדרך. פעם פעמיים מישהו האט לידם, שאל בתנועת יד אם הכול בסדר, ויונתן נפנף לו לאות שימשיך. הגרר היה בדרך.

גבר ואישה בסוף שנות העשרים, ילד וילדה שעוד לא מלאו להם עשור, אח ואחות...

"תסתכלי, ענת. תראי את השמיים. כשהיינו קטנים קראת לעננים ככה "שערות סבתא". אמרת שאת רוצה להגיע לשמיים לקטוף אותם..."

עיניים מורמות. להקת ציפורים חתכה את הכיפה הגדולה.

"הגעת, ענת? נגעת בשמיים?"

היא הייתה מרותקת, מסרטטת באצבעה שוב ושוב את העננים.

"אתה יודע, יונתן, אני חושבת, שכבר עשרים שנה לא הרמתי ראש לשמיים. אני חושבת ששכחתי שהם קיימים"

"ואני להפך. אנחנו הרי ילדים של השמיים"

כמה דקות לא היה דבר מלבד כיפה אימהית,  מקיפה אותם בתכלת ולבן, מתערבת במחול, אט אט, עם קווים אבסטרקטיים של כתום עמוק. הם לא הסיטו את מבטם.
"מתחיל להחשיך. לא תהיה פגישה היום.  תצטרך שוב לקבוע עם מרקוס"
"אין צורך. כבר היתה פגישה. פגשנו אותנו. פגשתי את מה שניסית להחביא כל הזמן הזה"

היא התנערה בבת אחת, כמעט הדפה אותו מעליה.
בתנועה יד חדה, עצבנית, נסתה לסדר את שערה הסתור. לאחר מכן הסירה אבק שדבק בתלבושתה המוקפדת והביטה באחיה במבט חמור.
"אוף, יונתן, איזה מרגיז שאתה, תמיד הורס לי את התוכניות".



משפחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשלומית86
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
כ"ה טבת ה´תשס"ז  
איזה סיפור מרגש ועצוב.
כתוב מעולה!
התיאורים היפים, המצב המתואר, ואיך שחיברת את כל הקצוות..
ממש ממש יפה!!!

חימוש!
*התרגשתי*
כ"ה טבת ה´תשס"ז  
כתוב בצורה מרגשת.
יהודה.
כ"ה טבת ה´תשס"ז  
וואוו,
אחד הסיפורים הטובים שקראתי בזמן האחרון!

אין, מעולה!

5

כ"ה טבת ה´תשס"ז  
מעולה!אם אפשר לאגיד לכזה סיפור עצוב.
5.
כ"ו טבת ה´תשס"ז  
כתוב מצוין וכמה עצוב...
אהבתי את המשפט "גבר ואישה בסוף שנות העשרים, ילד וילדה שעוד לא מלאו להם עשור, אח ואחות..."
5

אביגיל
כ"ו טבת ה´תשס"ז  
אבל באמת שהסוף היה מיותר.
ותרשי לי להיות פסיכולוג טיפה - יש איזו מגמה של לשבור את הקיטשיות בזמן האחרון.
יופי של מגמה, אבל לפעמים היא הורסת.
ארבע השורות האחרונות כאן לא מוסיפות כלום, ולא מנפצות שום תחושה.
הן פשוט מיותרות.
מלבד זה -
הסיפור כמעט מושלם! לא שמצאתי משהו שהפריע לי, אבל אין דברים מושלמים בעולם.
אה, הפריע לי הגיל שלהם. אולי הייתי עושה אותה גדולה ממנו בשנתיים שלוש, והייתי עושה אותם בתחילת שנות העשרים.

ו"ההילה של הילה" היה ממש חמוד...
כ"ז טבת ה´תשס"ז  
ביקורת בצד התשבחות. שלומית, את כותבת מעולה את מחזיקה את הקוראים קצר וגורמת להם להיצמד לסיפור אבל שוב נפלת לתבנית קבועה. הדמות המכחישה שנפתחת בגלל אירוע דומה מהעבר, ילדי הפנימיה, הדמות שנשברה בעקבות אירוע טראומטי ולוקחת את זה הלאה, חבל. נכון בנית את הדמויות מצויין אבל יצקת המון עומק לתבנית מוכרות מדי.
בשני הסיפורים האחרונים שפירסמת הדמויות מוכרות מאלף ואחד סיפורים דומים וחבל. גם העלילה נופלת לאותה המלכודת בדיוק. מאוד קל לכתוב על מבנה קבוע של עלילה. אבל גם אם העלילה מתוארת היטב, כל סיפור ובטח סיפור קצר, צריך לפרוץ מעבר לתבנית המקובעת של הסיפור האנושי הפשוט. הסיפור צריך להפתיע את הקורא, להביא אותו למקומות שהוא לא היה בהם אף פעם (הירח לדוגמא) את מצליחה לגרום לאנשים להצמד לטקסט בשביל לקרוא אותו, אבל חסרים לי מאוד גורמי ההפתעה שהופכים סיפור מעניין לסיפור מוצלח באמת.

כל טוב

אבי |ממשצריךקפה|
כ"ז טבת ה´תשס"ז  
סיפור טוב, אנושי כזה, משהו שלו היה קורה באמת היינו שומעים עליו למחרת ברפי רשף
אני אוהבת מאוד את מה שעשית בסיפור הזה, את בניית הקיטש האיטית, והחזרה למציאות בסוף.
זה מתאים במיוחד לסיפור הזה, כי הדמות הראשית שלך צינית ועוקצנית כזו, ולא נראה לי שמגיע לה שהסיפור שלה יסתיים בנוסח "אמא, מרקו".
כי זה בדיוק ענת שלך, ברגע שהעניינים מתחילים להיות קיטשיים מדי, "פגשנו אותנו" שכזה, היא מתנערת, נזכרת במציאות, נכנסת שוב להיגיון ולשכלתנות שלה - וחוזרת לעצמה.
אין כמוך, שלומית.
וכל סיפור שלך - אין כמוהו.
י"ג שבט ה´תשס"ז  
אני ממש אוהבת את הסגנון שלך, ואת איך שאת בונה עלילה שהיא סיטואציה מוכרת, אבל מראה לנו כמה מורכבים הרגשות בכל מקום.
מאוד מאוד אהבתי את הסיום, את זה שהיא מתנערת ממנו בפתאומיות, כי בחיים, יש ורוד, אבל הוא נגמר,
והרבה אנשים נוטים לחשוב שהחיים הם קיטשים לכל האורך.

בהחלט רגשת אותי.
כ"ו סיון ה´תשס"ז  
רקמת עלילה מתוארת להפליא.
פרטת על מיתרים חבויים.
תודה!
כ"ט ניסן ה´תשס"ח  
ריגש אותי מאוד.

וכמה אמיתי שהיא אוספת את עצמה בסוף. הרי אנשים לא משתנים ברגע אחד.
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד