המלצת העורכים
בנושא
בכרם
חדשות
 
אני, אתה והוא / שלומית86
בביכורים מאז ה´ טבת ה´תשס"ז

אז שוב אני מתארגנת לצאת אליך עכשיו, ילד שלי. אני אוהבת אותך, ואני אוהבת שאתה מחייך לקראתי את החיוך המופלא והתמים שלך כשאני מציצה בדלת הכתומה והמצויירת של הגן שלך, אבל לעזאזל, כל כך רציתי לפגוש עכשיו את מאיה.

אבא שלך התקשר אלי לפני כמה דקות. אני כבר לא יודעת אם להאמין לסיפורים שלו, ובכל זאת אני באה לאסוף אותך. מאיה אומרת שאני צריכה לא לקחת אחריות על השגיאות שלו ונגמר. מספיק סבלתי כשהיינו נשואים, ככה היא אומרת. ועכשיו מגיע לי להיות אשה חופשייה.

מצד שני, איזו ברירה אחרת יש לי? להשאיר אותך, כמו אז, לבד בגן עם יהודית, שהיא בסך הכל גננת בסדר, אבל גם היא רוצה כבר לנעול, ו"עם כל הכבוד למריבות שלך עם בעלך, טוב, בסדר, עם בעלך לשעבר - גם לי יש ילדים שמחכים בבית".

ואתה ישנת שם, בפינה, והיא אמרה שבכית קצת קודם, ואני, שנעשיתי פגיעה כל כך בנוגע אליך מאז הגירושין, המצאתי לך איזה סיפור על אבא שלך, (למה אני צריכה להצדיק אותו, מתי תבין מיהו באמת,) ששוב שכח ממך ויצא לבלות, ואפילו לא טרח להודיע לי.

התירוץ שלו הפעם, זה שהרכב במוסך, התקלקל. כרגיל, נזכר להודיע לי ברגע האחרון. מה עם אוטובוס? מונית? אפשר גם ללכת ברגל, חצי שעה של זמן איכות שלו אתך, מה יקרה? לא, אין לו זמן, אין לו כסף.

כן, בטח אין לו. לא לאוטובוס ולא למזונות, רק לקנות לך הפתעות יקרות-יקרות, כאילו אפשר לקנות אהבה בכסף, כאילו זו תחרות בינינו ואתה השופט. אלו ההפתעות שהייתי אני צריכה לקנות לך בכסף שהוא היה צריך לשלם לי, ולכאורה מה זה משנה, אם הכסף מושקע בך אז מה זה חשוב מאיפה הוא בא, אבל בכל זאת מרגיז אותי שהוא זה שנותן אותן ולא אני. ולא, אני לחלוטין לא משתתפת בתחרות האידיוטית הזו, לכל הרוחות.


בסדר, נכנעתי הפעם, פעם אחרונה, אני אאסוף אותך ואקח אותך אליו. וביקשתי שיחכה לנו למטה, כי קבעתי עם מאיה, וגם ככה היא תצטרך לחכות לי בגלל האיסוף מהגן, אז לפחות לצמצם נזקים.


הנה, אמהות וילדים, זוגות זוגות. למה רק אנחנו נושאות בעול הזה, אני לא מבינה. לילדים האלו אין אבות? והנה גם גבר, גבר נאה דווקא. אז אולי בכל זאת לא פסו מן העולם גברים שעושים משהו חוץ מאשר לצפות במשחקי כדורגל. כמה חבל שלא מצאתי לעצמי אחד כזה.

אני מהנהנת לשלום לכמה אמהות. פעם הייתי עוצרת ומשוחחת, אבל עכשיו אני ממהרת, וחוץ מזה, אני שונאת את הדרך שבה הן מסתכלות עליי מאז לפני חודשיים. לא, אני לא כזו מסכנה, האמת. אתן יודעות מה? אפילו טוב לי יותר מקודם. הרבה יותר טוב.

אני נכנסת פנימה, מתבוננת לרגע מסביב. הנה אתה ילד שלי, ילד מתוק שלי. אתה לא רואה אותי עדיין. לידך יש ילד גדול גוף, שמשלב את הידיים זו בזו לצורת רובה, מכוון עליך ויורה. "פוף, פוף, פוף". בימינו זה היה "פיו פיו", אני מהרהרת, וחשה פתאום כאילו היריות שלו פוגעות בי עצמי, כשהן מכוונות אליך ככה, ושולחות אל שנינו, בעיני רוחי, פופים קטנטנים מלאים קלקר, ירוקים כמו האחד שיש לנו בסלון. הוא קולע אליך, אלינו, וזה מכאיב.

אני מתקרבת בצעד כעוס. אתה לא קופץ אליי מיד, כרגיל, אלא מביט בי בהפתעה ואחר כך מתקרב בהיסוס. אבל אמא, זה לא היום של אבא?

התקלקל לו הרכב, אני מסבירה תוך כדי חיבוק גדול ושיגור מבט מאיים אל הילד הגדול שהפסיק לירות ועכשיו מביט בנו בזלזול מסויים.

אז אנחנו הולכים לאבא, טוב? טוב אמא.

אחרי שאני מושיבה אותך בכסא הבטחון, אני שואלת בקול הכי אכפתי שיש, הכי פנוי, הכי לא מוטרד, לא עצבני ולא ממהר שאני יכולה להפיק, איך היה בגן היום, ומי זה הילד המרושע שירה בך. את המילה מרושע אני אומרת בשקט, אבל לילדים יש קליטה של נץ בזמן הציד, ואתה אומר לי, תמים מקסים שלי, אבל אל תכעסי עליו, בכלל לא אכפת לי, יש לי מגן.

ואתה מסביר לי שאבא שלך נתן לך במתנה (ולרגע אחד אני חושבת, שוב הוא הורס לי את הילד עם המתנות שלו, אבל אז אתה ממשיך) מגן מיוחד, בלתי נראה, שאנשים שמנסים לפגוע בך - לא יכולים, כי המגן שלך מחזיר את הדברים הלא יפים שהם אומרים או עושים בחזרה אליהם.

וזה עובד, אני שואלת בתמיהה. (אם בעלי לשעבר כזה מבין בחינוך, למה הוא לא נקף אצבע כל השנים האלו, למה הרגשתי כמו אלמנת קש בגידול שלך, ולמה לעזאזל זה מפריע לי שהוא מתחיל לפתח גישה חינוכית, זה הרי הכי בריא והכי טוב בשבילך, ילד, וזה מה שחשוב. יודעת, אבל לא מצליחה להרגיש את זה. כי עצמי ובשרי, איך אתה יכול להעריץ מישהו שהרס את חיי?)

אתה מספר לי שהמגן עובד מצויין, ושאפילו שמת לב שילדים כבר לא כל כך פוגעים בך, ואפילו לא לועגים על זה שאתה גר בשני בתים.

ואני נושכת שפתיים, ילד שלי, למה לא סיפרת לי שילדים אמרו לך משהו על זה, אתה לא אשם בכלל שנפרדנו, אתה ילד טוב ונפלא לא פחות מכל הילדים האחרים. (כמה ילדים יכולים להיות מרושעים לפעמים, אלוהים.)

ואתה אומר לי שכן סיפרת על זה, אבל לא לי, לאבא, ואני שוב מרגישה את הגוש המרגיז בגרון. לילד יש קשר טוב עם אבא שלו, יש לי מזל, ולמה אני מקנאה?


אז הנה רחוב יוחנן 55, הבית השני שלך. בניין דירות עם יותר מידי בחורות יפות. שיזהרו ממנו, אבא שלך אוהב בחורות, והוא אפילו די מושך לפעמים, לפני שמכירים אותו. אני יודעת, נפלתי במלכודת שלו בעצמי.

הרכב שלו לא בחניה, כנראה שהוא בכל זאת לא שיקר הפעם. אבל אבא שלך לא מחכה למטה כמו שקבעתי איתו, ואני מסננת איזו קללה, מקווה שאתה לא שומע, ומחייגת אליו. הוא לא עונה. מאיה מחכה, אני יודעת, ויש לה סבלנות, אבל יש לה עוד המון דברים לעשות, וגם לי. למה הוא לא יכול פעם אחת לעמוד במה שקובעים איתו, כמו ילד שלא התבגר, ולמה לעזאזל הוא לא עונה בסלולרי, אולי הוא נרדם.

בוא, אני נותנת לך יד, ואנחנו עולים. אתה מכיר את הדרך ומדלג את המדרגות שתיים שתיים. קומה שלישית.

על הדלת לא כתוב כלום, אפילו שלט הוא מתעצל לשים. אתה דופק וקורא, אבא, אבא, כנראה שמח לראות אותו, ובאמת, אני לא מבינה מה כל כך משמח בזה, כאילו שאני לא יודעת שהוא לגמרי מזניח אותך כשאתה אצלו. כל היועצים אומרים שיופי שאתה שמח לבוא אליו, ואני מסכימה אתם בלית ברירה, איזה יופי שאתה שמח, ולמה הוא לא פותח את הדלת. מאיה בארומה כבר רבע שעה לפחות, מחכה לי.

בתובנה רגעית אני מעבירה את הנייד אל מצב "שיחה בלתי מזוהה" ומחייגת אליו שוב.

הפעם הוא עונה. הקול שלו עירני לגמרי, איך הוא לא שמע שדפקנו בדלת?

"זו אני. אני אצלך עם הילד. אתה מוכן לפתוח?"

במקום שהדלת תיפתח, הוא מגחך, ואני שומעת ברקע מוזיקת רקע ובחורה שאומרת בקול מתפנק, "מי זה?"

הרכב במוסך. אהה.

"תשמעי", הוא אומר לי, "אני עסוק עכשיו, תשאירי אותו אצלך"

"לך לעזאזל", אני לא מצליחה להתאפק, אפילו שאתה מביט בי בעיניים הגדולות שלך ומקשיב.

טוווו, אומר האורנג' שלי, הוא ניתק. שימות, שימות.

אתה מסתכל עלי, על אמא שלך, עומדת מול דלת נעולה ובוכה כמו ילדה קטנה. מה אתה חושב עכשיו, מתוק מסכן שלי? עדיין אתה אוהב אותו? אתה לא רואה מי הוא באמת, אבא שלך?

אתה קצת נבוך, אני חושבת. ואני אנוכית כל כך, לא חושבת עליך עכשיו, רק עלי, על איך שכל התוכניות שלי להיום התמוטטו כמו מגדל קלפים, ואיך שמאיה מחכה ובטח לא מבינה מה קורה איתי, ודייייי, אני לא יכולה יותר עם החיים האלה, בא לי להעלם ולא להיות יותר ונגמר, מה עשיתי, אלוהים, מה עשיתי שמגיע לי ככה?!

ואז אתה מושיט אליי ידיים קטנות, ואומר בקול הדקיק שלך, הרציני:

"אמא, אולי את רוצה את המגן שלי?"

ואני מחבקת אותך. שהעולם יחכה, לא אכפת לי מכלום, יש לי אותך.



(ותודה לפורום הזדמנות שניה על ההשראה)



משפחה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לשלומית86
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
ה´ טבת ה´תשס"ז  
מדהים.
כל כך עצוב.
תיארת נהדר את האמא שנקרעת בין מה ש(לכאורה) טוב לילד, לבין רגשות הקנאה, שאפילו מוצדקים לגמרי.
והילד, כמעט לראות אותו, הכל כל כך חי...
נדמה לי שלשומרון שלי יש סיפור בדיוק על הגירושין האחרים, הנורמליים יחסית, ונווד אמר שם שהוא לא מבין איך זוגות שפעם היתה ביניהם אהבה גדולה יכולים להתנהג ככה... גם אני לא מבין.
רגשת אותי.
יהודה
ה´ טבת ה´תשס"ז  
<פשוט להגיד שהייתי כאן. וכאבתי>
ה´ טבת ה´תשס"ז  
כואב ומקסים. מתאר משהו אמיתי ומפוכח
ממש התחברתי ואהבתי
-מתן-
ה´ טבת ה´תשס"ז  
גרמת לי לבכות...ובאמת לבכות...
הסוף המדהים הזה...
אין לי מילים..
זה מדהים. מדהים.
כישרון יוצא דופן, ריגשת מאוד...
פשוט מושלם!
כל הכבוד! גדול!! מדהים!!!
ה´ טבת ה´תשס"ז  
ממש נבלעתי בסיפור. כל כך חושב לכתוב על זה, ועשית זאת בראיה כל כך אמיתית, מפוקחת, לא מקצינה, פשוטה, תמימה ויפה.
תודה.
ו´ טבת ה´תשס"ז  
וואו העברת את התחושות בכתיבתך בצורה יוצאת מהכלל!!!!!!!!!!!!!
אני לא יודעת מה לאגיד...
את פשוט...זה כל כך נכון לצערנו היום.
נורא עצוב!!!!!!!!!!!!
חימוש והעדפה.
ו´ טבת ה´תשס"ז  
(אתם מביכים אותי...)
ו´ טבת ה´תשס"ז  
תיאורי הרגשות הדיאלקטיים ביחס לאב ולדברים הטובים שהוא עושה אמינים מאוד, ובכלל בניית דמות הגרושה הטריה.
צרמה לי רק החזרה המשולשת על "לעזאזל". לדעתי מומלץ לגוון (היה גם איזה לכל הרוחות אחד...) יותר. טוב עשית שהתמקדת רק בדמות של האם, משאירה את דמות הילד והאב מעורפלות במקצת. הקטע מרגש, וכתוב היטב.
ו´ טבת ה´תשס"ז  
לשלומית 86
מעבר לכך שהסיפור יפה מאד בתכנו וגם כתוב היטב, קניתי לעצמי את הרעיון של המגן הבלתי נראה, ואשתדל למכור אותו הלאה לאנשים שזקוקים לו כתריס בפני כל מיני מרעין בישין
תודה על הסיפור
דרא
ו´ טבת ה´תשס"ז  
נווד, להערתך: הקטע מצונזר (על ידי).
כך שבכל מקום ששיניתי מילים, תקעתי "לעזאזל", וזה מה שיצא...
אבל צודק. אערוך בהזדמנות.
ו´ טבת ה´תשס"ז  
בס"ד
פשוט מרגש וכואב
תודה
ו´ טבת ה´תשס"ז  
אהבתי.
<לא יודעת מה להגיד עוד>
ו´ טבת ה´תשס"ז  
לא היה לי עוד מה להוסיף אחרי שקראתי ת'תגובות...אבל אי אפשר שלא להגיב אחרי כזה סיפור.
חזק ועוצמתי.
5
ו´ טבת ה´תשס"ז  
(מה שאגב אומר שאת מקבלת 5(=עשה לי את היום , כי הרי זו מטרת הקטע - להעביר תחושה קשה)
מעולה בכך דרך!
ו´ טבת ה´תשס"ז  
אני לא הזלתי דמעה רק משום שהמציאות הזו די רחוקה ממני אישית. אבל כתיבתך בהחלט ראויה לדמעות.

לידיעתך, יש עוד הרבה גברים טובים בעולם וזה לא קשור לכדורגל. עד הכדורגל, בחייאת...
ז´ טבת ה´תשס"ז  
ז´ טבת ה´תשס"ז  
איזה תענוג לקרוא. את מתארת את לבטי הנפש בצורה כ"כ אמיתי ונוגעת ללב, את כל ההתלבטויות, הרגש, המרמור וחוסר ההשלמה, ומצד שני את התמימות והיופי של ילדים.
פשוט סיפור פנטסטי
חימשתי לך בכיף גדול
ז´ טבת ה´תשס"ז  
כאב כתוב היטב.
אהבתי במיוחד את המגן של הילד, שקיבל מאבא ומציע לאמא כדי להתגונן מאבא [חד גדיא?].
ז´ טבת ה´תשס"ז  
קטע מאד מוצלח. מעביר באופן אותנטי את המהלך ואת הסיטואציה.
ז´ טבת ה´תשס"ז  
זה סיפור מקסים, אני מתה עליו ועליך.
אני יושבת לי וקוראת, כאן בין כל הבלאגן של היום חמישי הזה, ולא אכפת לי שמבחוץ זה נראה ארוך, ולא אכפת לי שבינתיים הפלאפון מנדנד, כי זה פשוט סיפור מקסים, ואני יושבת, קוראת אותו ובוכה.

וואו.
מה שכל כך מדהים אותי זו האמינות המושלמת הזו! פשוט מדהים איך את מסוגלת להעביר את הראש והלב סוויץ' כזה ופשוט להיכנס לסיפור.

אחח, איזה סוף. איזה ילד מקסים.

את כותבת נהדר, זה ממש התחום שלך.
אוהבת אותך מאוד,
מיה
ז´ טבת ה´תשס"ז  
תודה על סיפור נפלא. הסיום במיוחד ריגש אותי....לפחות האבא הזה עשה משהו טוב אחד- לימד את הילד להתגונן מפני הפגיעות שלו ואולי גם האימא תוכל להשתמש במגן הזה...
מקסים. חימוש בהחלט.
ז´ טבת ה´תשס"ז  
<כמו שואלת>

טוב לקרוא אותך
(:
ז´ טבת ה´תשס"ז  
לעזאזל עם גברים כאלה..!
כתיבה מעולה! אבל ממש מעולה!
כתוב היטב, עצוב כואב דוקר ונכנס בדיוק איפה שהוא צריך להיכנס.

אמא חזקה.
שלא נדע ולא נתנסה לעולם.

שלומית, נתתי חמש מכל הלב.
ז´ טבת ה´תשס"ז  
איזה סיפור שלומית..
דמעות ממש.. רגשת אותי מאד.
ז´ טבת ה´תשס"ז  
חזק מאוד שלומית!!!
אני לא נוהג לקרוא סיפורים
כי אין לי זמן אבל החלטתי בכל זאת לקרוא אותך וממש נהנתי.
כתוב יפה ועצוב.
רק אומר שלא כל הגברים כאלה...
ומניסיון הכרתי את ההפך קרי- נשים ביצ'יות. נשים שהתגרשו ועשו לבעלים שלהם
את המוות. העולם לא מושלם כנראה...
לילה טוב,

גולן.
ז´ טבת ה´תשס"ז  
זה כ"כ מרגש!!
הסיפור ממש נוגע-ואפשר להכנס אליו בקלות...

כ"כ עצוב שזו המציאות בימינו...
י"ג טבת ה´תשס"ז  
שהסיפור ריצד לי בראש ומשהו הפריע לי בו ולא הצלחתי לשים את האצבע עד עכשיו. הסיפור מופלא מוטיבים חזקים, כתיבה זורמת, דרמה שמושכת את הקורא אבל אני חושש שהוא נופל בנקודה אחת קריטית - העלילה. המבנה של העלילה של גרושה שמתמודדת בצורה כזאת אם גירושין, של בעל שלא ממלא את תפקידו כאב וכו' הוא מבנה קצת נדוש וצפוי, גם אם הוא נכתב בצורה מופלאה. התחושה היא כמעט כאילו כתבת תרגיל - גם אם תרגיל מאוד מוצלח- בכתיבה של מסגרת סיפור קבועה.
אני חושב שאת כל המתח המדהים שייצרת כדאי לך לנסות לבנות על בסיס עלילה מקורית יותר - וברור לי שזה מאתגר במיוחד.

כל טוב

אבי
כ"ה טבת ה´תשס"ז  
גם אני, גם אני!

הכתיבה שלך מעולה ומשכנעת כמו תמיד, וזה החלק העיקרי של התגובה אפילו שזה גם החלק הקצר יותר.

אני מסכימה במידה מסויימת עם אבי, שהעלילה הייתה צפויה.

זה שהכותרת מעולה, אמרתי כבר?
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד