בנושא
בכרם
חדשות
 
בחזרה לארץ לעולם-לא / j o e y
בביכורים מאז ט"ז חשון ה´תשס"ז

 

שבוע מחורבן! נאבד לי האייפוד, ההורים שלי החליטו שדיברתי עם חברה שלי יותר מידי בטלפון אז הם חסמו לי את השיחות היוצאות, חברה שלי החליטה שאני לא מדבר איתה מספיק ועזבה אותי, אבא שלי פתאום החליט שאני צריך להצטופף בחדר עם עוד שני אחים שלי, וכשהחלטתי שנמאס לי ואני נוסע לחבר שלי נתקעתי בדרך שש שעות. מה עשיתי רע לאנושות? אני די נחמד בסך הכל, לפחות ככה אומרים לי.

אין לי כח יותר לכלום! תנו לי להיות קצת לבד בחדר לנגן בגיטרה... שיט! נקרע לי מיתר... מה עשיתי?!

נמאס לי, אני רוצה לישון קצת... לשכוח מהכל... לחלום על דברים יפים.


...פתאום אני מתעורר מנביחות של הכלבה שלי, "צ'וצ'ה, מה קרה? מה את מעירה אותי?" אני שואל מנומנם.

ואז אני רואה אותו. ילד בן שש-עשרה עם טייץ ירוק מסתובב בחדר שלי ומתחיל לפתוח מגירות וארונות וממלמל לעצמו, "איפה זה? לאן זה נעלם?" לא שבדרך כלל יש לי סדר בחדר, אבל את הבלגאן שלי רק אני אעשה! התיישבתי על המיטה בוהה קצת באוויר וחושב על זה שיש לי חלומות ממש מוזרים בזמן האחרון, אבל מה אכפת לי? נזרום עם החלום, לפחות נעביר קצת זמן.

ואז, בנון-שלנטיות, כאילו אני רגיל למצוא ילדים עם טייץ בחדר שלי, אני פונה אליו ואומר לו: "אחי, אפשר לעזור לך?", הוא מסתובב אלי (האוזניים שלו טיפה מחודדות, אני שם לב), "כן" הוא עונה, "טוב שקמת! אני רק אמצא את הצל שלי ונוכל לצאת לדרך לארץ לעולם-לא!" -"רגע, רגע, רגע, פיטר פן?" שאלתי, מיותר לציין, המום. "כן, למה, אתה מכיר אותי מאיפה שהוא? אה כן, בטח מהסיפורים האלה... איך שכחתי? ראית אולי את הצל שלי שנוכל לעוף מפה כבר?" לעוף מהמקום המחורבן הזה זה רעיון לא רע!

"תבדוק מתחת לפליזים בתחתית הארון." בדרך כלל כל הדברים שנעלמים נמצאים שם. ואכן, מקופל מתחת לכל הפליזים התחבא לו צל. פיטר פן ניסה לחבר אותו לעצמו בלי יותר מדי הצלחה, ואז פנה אלי קצת עצבני, "אם לא תעזור לי לא נוכל להתקדם יותר מדי..." הצבעתי על המגירה, "ליד כל העפרונות יש שם איזוליר-באנד חבלה, תנסה עם זה.." שישפצר קצת, הפייגעלע.


אחרי עשר דקות ואיזה ארבע וחצי מטר איזוליר-באנד פיטר התחיל להתעופף בחדר בצרחות אושר. "אפשר לצאת לדרך! טינקרבל! טינקרבל! אולי תפסיקי להתאפר ותפזרי קצת אבקת פיות בחדר? אנחנו עוד צריכים להלחם בשודדים השבוע." טינקרבל הגיעה ולא נראתה מרוצה במיוחד. היא התחילה לפזר עלי את האבקה.

?" שאלתי, "ואתה לא שמח לעוף מפה?" החזיר לי פיטר פן בקריצה. חשבתי על זה רגע "וואלה.."


"טוב, אתה מוכן לתזוזה?" שאל פיטר פן תוך כדי שהוא מוודא שהוא לקח את כל מה ששווה מהארון שלי, "יאללה, רק לעוף מפה כמה שיותר מהר!" טינקרבל התחילה לקפוץ משמחה, והתחילה לתרגל איתי בחדר איך עפים ותרגולות התהפכות ועוד כל מיני הוראות בטיחות שכאלה עד שהרגישה שאני מוכן, ואז פיטר צעק "קדימה לארץ לעולם לא!" ויצאנו לדרך.


הדרך הייתה טיפה מציקה, אבקת-פיות עאלק. כל הדרך נמעכו עלי יתושים וזבובים, הרגשתי כמו שמשה של רכב, והרוח מצליפה לי בעיניים, ומרוב דמעות מהרוח אני לא רואה ממטר, מזל שפיטר פן כל הדרך צעק לי לעוף אחריו אחרת הייתי מאבד אותו.


המשכנו לעוף עד הבוקר, כשלפתע מבעד לזריחה ראיתי את ארץ לעולם-לא. בהתחלה ראיתי את כל העצים שיש בארץ ואת הרי הגעש, ולאט לאט התקרבנו והתחלתי לראות יותר פרטים. עשינו סיבוב מגבוה על האי כשפיטר-פן מצביע לי על הנקודות החשובות באי. "אתה רואה שם? זו הספינה של השודדים! והפינה שמה זה של בנות הים! ובקצה אלו האינדיאנים!".

וואו, ממש יש אמת בכל הסיפורים האלה! אבל מה, נהייתי עייף מכל הדרך הזאת.. טיפה מוזר בהתחשב שזה אמור להיות חלום. אז ניגשתי לפיטר פן ואמרתי לו "תקשיב, אחי, אני מה זה עייף, איפה אפשר להתעפץ פה?" פיטר ליווה אותי לתוך המחבוא שלהם והראה לי את המיטות, "תישן פה ומחר בבוקר אני כבר אראה לך את האי בפירוט." את הסוף של המשפט כבר בקושי שמעתי, כי איך שהנחתי את הראש נרדמתי.


למחרת בבוקר התעוררתי. וזה הכה בי בבת אחת - החברה, הטלפון, האייפוד, החדר, איפה הגיטרה כשצריך אותה? איזה הרגשה מחורבנת!

באותו רגע פיטר פן נכנס לחדר כולו אושר.

"איך ישנת? איזה יום נפלא! תגיד לי מה זה הפרצוף הזה על הבוקר? זו ארץ לעולם לא! פה אמורים להיות שמחים!" -"איך אני אהיה שמח? איך? אין לי לא חברה, לא אייפוד, לא טלפון, לא חדר, איך אני אהיה שמח?" -"מה? למה אתה מתכוון?" שאל אותי פיטר.

הסברתי לו את כל המצב מה קרה לי לפני שהוא לקח אותי לפה, ומשום-מה זה טיפה הבהיל אותו. זה היה נראה לי טיפה מוזר אז שאלתי אותו למה הוא נראה מבוהל, ואז הוא אמר -"תראה, מה שקורה פה זה שבעצם אתה חי כל יום את אתמול מחדש, וככה זה יהיה כל בוקר עד שתחזור הביתה. זה פשוט נעשה בשביל שאף אחד לא ישים לב שנעלמת". "מה?" צרחתי. "אתה רוצה להגיד לי שכל בוקר אני אקום עם ההרגשה המזופתת הזאת? מה עובר עליך? מה אתה דפוק? תחזיר אותי מייד הביתה!".

ואם קודם הוא היה נראה מבוהל עכשיו הוא נהיה גם די נבוך. "אתה מבין, אני לא מחליט לאן אני הולך בכל פעם, יש לי סדר מסוים שלפיו אני עובד, ומתי ללכת ולאן בדיוק. בעצם, מה שאני רוצה להגיד זה שפעם הבאה שאני עובר ליד הבית שלך  זה יוצא לפחות בעוד שנה וחצי..."

"שנה וחצי?! מה עובר עליך? למה שאני לא אטוס לבד?" -"הייתי נותן לך לטוס לבד, אבל האחרון שניסה לפני שלושים שנה איבד את הדרך ובוא נגיד שלא מצאנו ממנו יותר מידי אחר כך."


-"אני לא מאמין... אני לא מאמין..." רתחתי מזעם, מילא החיים שלי מחורבנים ואין לי יותר מידי מה לעשות בעניין, אבל שנה וחצי?! לקום כל בוקר עם ההרגשה הדפוקה הזאת? "מה אני אעשה פה כל הזמן הזה?" פיטר חייך, "יש פה מלא מה לעשות - אנשים להכיר, טיולים לטייל. את הילדים האבודים כבר ראית? תכיר אותם! חבר'ה ממש נחמדים! תהיה אח גדול שלהם!" -"תקשיב לי, ותקשיב לי טוב!" קטעתי אותו, "זה לא יהיה טוב לאף אחד אם אני אשאר במקום המחורבן הזה, וכל בוקר אני ארגיש חרא!" -"מצטער, אין מה לעשות.." -"אתה עוד תשמע ממני..." סיננתי לעברו והלכתי.


התחלתי להסתובב עצבני ביער מקלל את פיטר פן ואת היום הזה שכבר חשבתי שלא יכול להיות יותר גרוע, ומסתבר שהוא יישאר ככה שנה וחצי, חשבתי שאני הולך להשתגע... ופתאום,

שירה צלולה החזירה אותי באחת אל עצמי. זה היה נשמע כאילו כל היער שר בבת אחת, הרמוניה מושלמת של כל הסלעים הפרחים והעצים. התחלתי להתקדם לכיוון הקול, ככל שהתקרבתי התחלתי גם לשמוע את הים, פילסתי לי דרך בין העצים, ואז עצרתי נדהם. הגעתי ללגונה של בנות-הים.


שלוש בנות-ים יפהפיות ישבו שם ושרו ביחד. כשהן ראו אותי הם לא הפסיקו, הן רק חייכו האחת לשנייה והמשיכו לשיר כאילו לא קרה כלום. התיישבתי על סלע, האזנתי לשירה, ופשוט הרגשתי כאילו כל הכעס זולג ממני החוצה והרגשתי נקי ושמח. ובאותו רגע - נעצרה השירה ובנות הים החלו מתקרבות אלי מצחקקות.

"אז אתה הבחור החדש שפיטר הביא? הוא אמר שאתה חמוד, אבל לא תיארתי לעצמי שעד כדי כך חמוד!" -"תודה!" הסמקתי ולא ידעתי איפה לקבור את עצמי. "אנחנו בנות-הים, נעים מאוד, שמעת עלינו בסיפורים?" -"כן..." לא הצלחתי להוציא יותר מידי הברות מהפה.

"אז איך ההרגשה להיות פה?" שאלה אחת מהן, ואני שפכתי הכל "האמת, הוא הביא אותי ביום כל כך דפוק, והוא אמר שכל בוקר אני אתעורר עם אותה ההרגשה, ממש התעצבנתי, אם הייתי יכול הייתי מפרק אותו, הוא אמר לי שהוא לא יחזור לכיוון של הבית שלי לפחות שנה וחצי, ואני לא יכול לחזור לבד, ואני חייב להשאר פה!", לא ידעתי למה אני פורק את כל הכעס שלי לכיוון הבנות, אבל הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות.

אחרי שסיימתי להגיד כל מה שהיה לי על הלב הם התחילו להסתודד בינן לבין עצמן, ואז פנתה אלי הגדולה מביניהן ואמרה לי: "יש משהו שבדרך כלל לא מספרים בספרים, אבל בוא נאמר שאתה לא הראשון שזה קרה לו..."


קפטן הוק התעורר באותו בוקר מאושר. הייתה לו הרגשה שמשהו טוב הולך לקרות. הוא פיזם לעצמו שיר שודדים ידוע כששמע את סמית' יורד במדרגות בצורה מהירה ונתקל בדלת. "סמית'!", צרח הקפטן, "כמה פעמים צריך להגיד לך להכנס אלי לחדר בשקט ועדינות, למה אתה כל פעם מקים כזו מהומה?" -"אני מצטער, קפטן, אבל יש פה איזה בחור שרוצה להכנס לדבר איתך. אני לא מכיר אותו אישית, והוא אומר שהוא חדש פה. אני יכול להכניס אותו, קפטן?" הוק הרים את מבטו "ידעתי שיהיה היום משהו טוב... הכנס אותו סמית', ותדאג לארוחת בוקר, ושיהיה בזריזות, סמית'".

נכנסתי לחדר של קפטן הוק. הוא לא נראה מבוגר ממני ביותר משנתיים, נגשתי אליו עם יד מושטת ופתחתי בדברים: "נעים מאוד, שמי ג'ואי אני בחור חדש פה, כמו שסמית' כבר אמר, ולפי מה שהבנתי, אפשר לומר שהגענו לפה באותן נסיבות... שמעתי את הסיפור שלך מבנות הים" -"כן, בנות-הים.."

לפתע תלה בי הקפטן עיניים "תגיד לי, מה התאריך היום?" -"אלפיים ושש" -"מה? זה אומר שאני תקוע פה כבר מאתיים שלושים שנה! גם לך הוא אמר שנה וחצי?" הנהנתי, "אז החלטתי להצטרף אליך, אם זה בסדר מבחינתך" -"בטח, אתה מוזמן בכיף לצוות שלי! כבר מזמן לא הגיע לפה דם תוסס וחדש."

הרמנו כוסית לכבוד הצטרפותי לשודדי הים, ובאותו רגע נשמעה מהסיפון אזעקה "פיטר פן בא! כולם לעמדות!" קפטן הוק קם מכסאו ונעץ בי מבט. "הזדמנות מושלמת להוכיח את עצמך, ילד!" הוא הסתובב והתחיל לחטט מתחת למיטה שלו, והוציא מאג משומן ומטופל היטב "יש לך בחוץ כנה, תשים עליה את המאג ולך תראה לפיטר פן מה אתה שווה!".





© כל הזכויות ליצירה שמורות לj o e y
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
י"ז חשון ה´תשס"ז  
אבל כדאי מאוד להשתמש קצת פחות בכתיבה בסגנון דיבור..
י"ז חשון ה´תשס"ז  
תכניס להומור אלי...
ואני מצטרף להערתו של דחג.
י"ז חשון ה´תשס"ז  
הרגת אותי ואתה יודע את זה.
י"ז חשון ה´תשס"ז  
טוב, יש לי חסך קריטי שבטח פוגם בהבנתי והנאתי מהסיפור, גדלתי בלי פיטר פן.
בכל זאת- אהבתי את הסיפור, אני מעדיפה את 'ארצלעומלא' קצת אחרת...
וכדאי קצת לעבד את ניסוחים.
י"ז חשון ה´תשס"ז  
הכתיבה שלך בסגנון הדיבור מוזרה למדי...
יהיה נחמד אם תכתוב כמו שכותבים, ותדבר איך שמדברים.
י"ח חשון ה´תשס"ז  
למרות שגם בעיניי הגזמת קצת בקללות - כישרון מלוא חופניים בהחלט יש פה! אשמח לקרוא עוד יצירות שלך.
י"ח חשון ה´תשס"ז  
סיפור ענק ענק ענק וכל השאר מבלבלים את השכל.
י"ח חשון ה´תשס"ז  
אני גידלתי את שניכם!!
אני ממש אהבתי וצחקתי, חוץ מזה שמהיכרות אישית הוא מדבר איך שכותבים
תודו שזה זה מיוחד...
אתה קצת מזכיר לי את..
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד