בנושא
בכרם
חדשות
 
איפה היה אלוקים בשואה? - חלק ג / חוטר גזע
בביכורים מאז כ"ט ניסן ה´תשס"ו

איפה היה אלוקים בשואה?

 

יואב־עקיבא ספיר

לקראת יום השואה הציוני ה׳ תשס״ו

 

חלק ג: על תכלית השואה

 

לאור האמור לעיל, חובתי להציג כעת את דעתי לגבי הטובה שצמחה לנו מאותו מאורע רע, כלומר להסביר איך לענ״ד השואה תרמה למימוש תכלית הבריאה, כלומר לגאולה. ראשית אומר, שעיקר הטובה שבאה בזכות השואה הוא בהכרה המחודשת בצורך לקחת אחריות על עצמנו כעם, כלומר בצורך לחזור להיסטוריה (ולא בשיבה לארץ־ישראל, אשר נעשתה בלית ברירה ובדיעבד)[1]. התפשטותה של הכרה זו בקרב כלל־ישראל (כמעט בכל תפוצותיו) היא תוצאה של מהפך תודעתי, אשר התחולל בזכות השבר הגדול של השואה. אותה לקיחת אחריות באה לידי ביטוי בגילוי המחודש של כח הזרוע, כלומר ביכולת ובצורך להשפיע על הבריאה בפועל ממש. זו היא החזרה להיסטוריה של עם ישראל, שאותה הובילה התנועה הציונית, שהיתה נכונה לשעתה.[2]

 

ההוה אמינא כאן היא, שאילולא השבר הגדול של השואה, לא היינו חוזרים להיסטוריה ולא היינו מתקדמים הלאה בתהליך הגאולה; אבל הקב״ה – מתוך אהבתו הגדולה כלפינו, שאינה סרה לעולמים, בפרט וכלפי הבריאה כולה, המשוועת לגאולה, בכלל – הושיע אותנו והביא אותנו ברוב חסדו למהפך התודעתי ההכרחי.

 

כל הצרות שמחולל הקב״ה אינן אלא תהליך חינוכי, שאין בו שום קיצורי דרך כלל (כמו בכל דבר), ותכליתן היא תמיד התפתחות תודעתית,[3] שכידוע האויב החיצוני הוא השתקפות של האויב הפנימי וכו׳. בהסתכלות הכללית הקשורה והעגונה ביום שאחרי, כלומר בתכלית המהלכים הפרטניים, התוצאה החיצונית (הצלת היהודים מידי הנאצים, עצירת הפוגרומים הציוניים וכו׳) היא זניחה לחלוטין לעומת התכלית הפנימית (שבר איום ונורא ומתוך כך מהפך תודעתי), שהיא העיקר והיא התכלית; למעשה, התוצאה החיצונית תלויה ממש בתכלית הפנימית ונובעת ממנה: בדוגמא של השואה, היכולת להתגונן בכח הזרוע מפני הקמים עלינו לכלותנו היא תוצאה של לקיחת האחריות על עצמנו, כלומר של המהפך התודעתי (התכלית הפנימית).

 

חשיבות התכלית הפנימית, החינוכית, של השואה באה לידי ביטוי במיוחד במרד גטו ורשה (כמו גם במרידות אחרות): המלחמה בנאצים בכח הזרוע, לאחר אלפי שנות פסיביות, היתה התיקון של אותם יהודים בפרט ושל העם בכלל. אילו היו מבינים לפני השבר מה שהבינו מתוך השבר, ממילא לא היה השבר מתרחש, שכן לקב״ה לא היתה תכלית לחולל אותו.[4] ואותו שבר וחורבן איום ונורא הוא כאמור דוגמא מצויינת של ״רע לטובה״, שכן היה ברור להם שמלחמתם המזויינת לא תעצור את החורבן, ובכל זאת הצטרכו להלחם, כי בזה היה התיקון. במלים אחרות: היה ברור לאותם גיבורים, שלא התוצאה החיצונית, כי־אם התכלית הפנימית היא העיקר – ובזה אפשר כדאי וצריך ללמוד מהם.[5]

 

כאמור, הברכה שבשואה היתה לקיחת האחריות על עצמנו, כלומר החזרה להיסטוריה, שזו היותה האלטרנטיבה שהציעה אז הציונות, שהיתה נכונה בשעתה. אבל בהתאם לדיאלקטיקה, עברנו מקיצוניות אחת (התזה היהודית־הגלותית) לקיצוניות אחרת (האנטיתזה הישראלית־הציונית). כל אחת מהן היתה נכונה לזמנה, וכשם שעבר זמנה של הגלותיות שמוצתה אז עד כדי אובדניות, כן עבר זמנה של הציונות שאף היא הגיע לשלב התפתחותי שבו האובדניות שבה יוצאת מן הכח אל הפועל. כעת עלינו ללקט את הניצוצות משני הקצוות ולצרוף אותם לסינתזה הנכונה לעת הזו, שהיא הרוח האמונית, שבה ניקח אחריות לא רק על עצמנו, כאילו היינו עם ככל הגויים, אלא על הבריאה כולה, ונוביל את ישראל לקראת תיקון עולם במלכות ש-די בב״א.[6]



[1] בדומה לבנין המקדש, כך אי אפשר לנחול את ארץ־ישראל בטרם משמעותה האמיתית התבררה לישראל מתוך בירור מקיף. המצב כיום מוכיח עד כמה ההתנחלויות, שהן בוודאי ראויות מצד עצמן, נבנו על יסודות תודעתיים רעועים בעם ישראל (אצל חילונים, חרדים ודתיים־לאומיים כאחד), אשר עוד לא ערך בירור מקיף בשאלת משמעותה של ארץ־ישראל. אך בהיסטוריה אין ואקום ולכל דבר יש תכלית: החורבן הבעל״ט, אשר בדומה לשואה יביא למהפך תודעתי בקרב הציבור הדתי־לאומי, יכשיר את הציבור הזה להובלת הבירור הדרוש (וראה גם בהערה 4 בחלק ב׳ על טיבה של הדיאלקטיקה, שלפיה מה שאתמול היה טוב היום הוא רע, ומה שהיום הוא טוב יהפוך מחר לרע, אבל בעצם הכל חותר אל הגאולה, כלומר הכל לטובה ממש).

[2] ההתנערות הציונית מהמוסכמות הרבניות נגד האוטואמנציפציה (לקיחת האחריות על עצמנו) היתה הכרחית אז, כי בזה היתה התשובה, כלומר המהפך התודעתי. וכשם שהציונות התחילה לפני השואה והציעה אלטרנטיבה השקפתית (נכונה לשעתה), שאותה יכל כלל־ישראל לקבל רק בעקבות התשובה שהתרחשה בזכות השבר הגדול של השואה (כאשר הכניסה המחודשת להיסטוריה – למשל במרידות – היתה התיקון של אותה שעה), כך גם אנו מתחילים כתנועה שולית המציעה אלטרנטיבה השקפתית, אשר עתידה להתקבל על כלל־ישראל בעקבות מהפך תודעתי שיתחולל בזכות שבר גדול; ואני מעריך שהשבר של זמננו הוא, לצד מלחמת אוסלו, בעיקר הפוגרומים הציוניים, ושזאת היא תכליתם (אבל כוונתי אינה שדווקא מנהיגות יהודית תצליח, אלא שהאלטרנטיבה האמונית תזכה לתמיכה רחבה, בין אם דרכנו ובין אם דרך יוזמות אחרות; וסביר להניח שדווקא דרך שיתוף פעולה וחלוקת סמכויות בין כל הגורמים).

[3] וכפי שצוטט כבר בחלק ב: ״וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם-הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת, וְצָרוֹת; וְאָמַר, בַּיּוֹם הַהוּא, הֲלֹא עַל כִּי-אֵין אֱלֹהַי בְּקִרְבִּי, מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה.״

[4] אמנם ניצני הפניה המחודשת אל כח הזרוע הופיעו כבר לפני השואה, אבל התרחשותה של השואה בכל זאת מלמדת אותנו כי בניצנים אין די (וזה אמנם פשיטא). אותו הדבר תקף לגבי המצב שלנו כיום, כאשר בזכות הפוגרומים בקיץ תשס״ה יותר יהודים מתחילים להתפכח מהציונות (שהפכה ע״ד הדיאלקטיקה לאויב הגדול ביותר שלנו), אך המהפך התודעתי הוא תהליך ארוך וממילא אין די בניצנים, ולכן צפויים לנו פוגרומים נוספים, משמעותיים יותר.

[5] אין פירושו של דבר, שאנו צריכים לבקש על הרע: עלינו להמשיך להתפלל שאבינו שבשמיים יחון חכמה בינה ודעת לכל יהודי ויהודי, אך דרכיו לממש זאת אינן נתונות לשיקול דעתנו, וממילא כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, כפי שהיה ידוע לחכמי יבנה כאשר תקנו את התפילה הזו.

[6] וראה בהערה 4 בחלק ב, שגם מנהיגות יהודית תהפוך בעתיד לגורם שלילי. את הדיון שערכנו כאן על השואה, אפשר כמובן להמשיך לנושאים נוספים; אולם ברור לי, שרוב היהודים עוד לא מסוגלים כיום להבין גם את דברי דלעיל (שאילו היו יכולים לכך, לא היה כיום צורך במהפך תודעתי נוסף, כלומר בפוגרומים הציוניים). ולכן אעצור כאן.



שואה

© כל הזכויות ליצירה שמורות לחוטר גזע
חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
שלח לחבר   הדפס יצירה   שמור
הוסף לרשימת היצירות שאהבתי


שלח מסר ליוצר דרג יצירה הוספת תגובה
 
 
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד