התגובות האחרונות שהגבתי
 
 
 
י"ח תשרי ה´תשע"ו
כ"ה אב ה´תשע"ה
כ"א תמוז ה´תשע"ה
כ"א תמוז ה´תשע"ה
כ"ג סיון ה´תשע"ה
וזה מאוד יפה.
שכויעך עצום!
כ"ג סיון ה´תשע"ה
נורא נורא אהבתי.
אפשר היה ללכת עם זה עוד הרבה, פיטר פן בטח לא ממוצה (וגם לא מגיע לסוף), ופינוקיו יכול לעבור בדרך הרבה יותר, אבל נורא אהבתי.
שכויעך.
ז´ אייר ה´תשע"ה
יעשה משהו מלהיב.

קצת מוזר לי לומר את זה, אבל קצת כמו יהודה, חיכיתי לראות מה מפעיל אותך מאחורי הנונסנס.
זה מוזר כי לכתוב ככה זה לחם חוקי, במידת מה. אבל אולי דווקא בגלל זה: אני מגיע לנונסנס לא כי אני מנסה להשתעשע בטכניקה, אלא כי יש משהו שממש מטריד אותי, איזה מניע שהוא עצמו אינו נונסנס. זה לא מגיע בסוף לקטע שאותו אני כותב, אבל זה מתפרץ במקומות מסוימים. גם אצלך זה הרגיש לי ככה. אני יודע, זה נונסנס וכו' וכו', אבל הקטע של 'לעשות משהו' 'משהו קרה באותו הלילה' – בטח כשבעצם בסוף כולם מלאי תעסוקה ורק מציגים פני כלום או להפך – זה כן משהו שמתפרץ.

לא, זה לא 'מה שניסית לומר' וזה בטח לא ניתוח ספרותי או משהו, אבל נו. לכן חיכיתי שיחזקאל יפרוץ דרך.
ב´ אייר ה´תשע"ה
כיוצר אני מניח שאתה מצפה ליותר מזה.

אשתדל לחזור.
כ"ח ניסן ה´תשע"ה
שמחתי במילותיכם.

קל וחומר ואביצר - התמיהה של אביצר מתרצת את הקושיה של קל וחומר על הדידקטיות. אני מבין שהסוף עשוי להיקרא בצורה דידקטית (כמו שעודלא הזכיר...), אבל אם מבינים את וולברין כמהותי לסיפור זה לא חייב לקרות.
מה שניסיתי להגיד זה לא רק שהתודעה לא מצליחה בסוף לעמוד מול הממשות ומול הגוף, אלא שתודעה שבאה להילחם עם העולם, לעמוד כנגדו – בסופו של דבר תיכשל ברגע שיווצר מגע עם הממשי. כשהיא באמת תפגוש אותו.
כלומר, יותר משיש כאן חומר למעבירי סמינריונים על שמירת נגיעה – יש כאן ביקורת על עולם שמצפה מהתודעה לעמוד מול הממשות, ובעצם בונה אנשים שנלחמים מול העולם. שעומדים כנגדו במקום להקשיב לו, להאמין לו. להאמין בו. ואכן, יוסף, הכיוון המחודש הזה לא נמצא בסיפור, אבל אין פה רק תיאור.

משה כ – לגבי א, ברישא, לענ"ד זה כבוד של ערסים. הוא מכבד אותו ומפרגן לו 'בכיף' וכאלה, כשברור לשניהם מה עומד מאחורי הדברים. אני דווקא רואה טיפוסים כאלה במציאות. שכאפה לא 'מעליבה' אותם אלא גורמת להם 'לתת כבוד'. לגבי הסיפא, כשוולברין מספר לרוג שעסקים כרגיל זה אחרי שהוא מת.
לגבי ב, לא קורה כלום. אין שום סיפור בינו לבין נוי. ההופעה שלה בסמארטפון מעלה את כל מה שהוא לא אוהב ('לא אוהב' במושגי וולברין) ביחסי נשים-גברים בחברה שתולים בה תמונות של בחורות על הארון, ולכן קורה מה שקורה.

*
[אכן יש פה זליגה אל הפילוסופי. למרות שאני חושב שהוא מצליח להתקרקע. בכל מקרה, דמותו של החייל הדתי כוולברין ברורה למבינים. ותכל'ס, לא רק החייל הדתי. וולברין זו תודעה. רוג, האמת, עלתה לי כתוצר של המשחק המלהיב 'השווה בין מושגים קבליים לתרבות המונים', בתת הז'אנר 'איזה ספירה אתה?'. רוג היא המלכות. כשהיא בקליפות כמובן, ואכמ"ל.]

ובבניין המלכות ננוחם, ונמצא כיוון מחודש,
ידידיה
ו´ אדר ה´תשע"ה
פעמיים. שלמֹה?
י"ב שבט ה´תשע"ה
[כתבתי הכל ופתאום הכל נמחק. התחלתי שוב והאנטר הארור וכולי. אבל אני אתעקש.]

אמנם את הקישור המרכזי עשתה נעמי שמר ולא אתה, כך שיש פה בעיקר עבודת שלילה ("מי שלא נפלה עליו מפולת"), אבל עשית את הדימוי חד כל כך, והמילים כל כך מדויקות. נהדר.

וההקדשה. ההקדשה גורמת לי לחשוב על הקשר בינך ככותב לבין השיר כאמירה. אמנם אני לא חובב השלכות כאלו, ויש בהן לרוב יותר את הקורא מאשר את הכותב, ועדיין ההקדשה שלך גורמת לזהות מסוימת, ועליה אני רוצה לומר משהו, כאדם שיש בעברו (ואולי גם בעתידו) תקופה לא מבוטלת של שירים בהלך רוח כזה.

אבל מה אפשר לומר. הרי אני יודע כמה זה מרגיז כשמישהו בא ואומר לך שאם רק היית חי אחרת היית חי אחרת. שהחיים שלך טועים ואם היית מחליף אותם היה ממש נחמד, ושהכל נעוץ רק בך. ואתה מהנהן ונאנח. וזה הרי נכון, הרי אי אפשר להחליף, אז מה אפשר לומר.
אני לא רוצה לומר שאפשר אחרת. כי אחרת אי אפשר. אני רוצה לומר שדווקא לך - דווקא לקריאה המפוכחת - יש סיכוי לכנות, יש סיכוי לאהבה.

דווקא הדימוי הפוליטי חידד לי את זה. בשלב הפוסט-ציני (כן? זה שכבר הבין שכולם פוליטיקאים, ומה עכשיו) אתה מבין שכל שיש לך הוא הדימוי, ואיתו אתה עובד. אתה מבין, כשפוליטיקאי אומר שהוא ידאג לעניים זה לא בטוח שהוא יעשה את זה, אבל זה בטוח שזה הקהל שהוא מחפש. וזה משהו להתחיל ממנו. אז נכון, הדימוי הפוליטי הוא המנוכר מכולם (כי אין בכלל דבר מבעד לדימוי), אבל אפילו הוא ממחיש איך אפשר לחַיות את הכל כשמניחים את הפוליטיקאי והפרסומאי כאנשים, וחושבים איך הם רוצים לתווך, ואת מה הם רוצים לתווך, ולמה.

ומה גם החיים שאינם פוליטיקה, שגם בהם יש דימוי, אבל מבעדו יש הרבה כנות נואשת, הרבה נסיון לקפוץ מעל קצה הצוק (בטעם אפרסק, וד"ל). אז גם בהם אי אפשר להתכחש לזה שאני כאן והיא שם, אבל גם לא צריך.
בעצם אתה כואב את העובדה שהחיים לא מורכבים רק ממני וממנה. שקורה משהו בחלל בינינו. ומה שאני מנסה להציע לך, זה שזה המקום בו החיים קורים. שיש אותי כאן ואותה שם, ושנינו מעלים בינינו הצגה. והצגה, אף על פי שהיא דימוי, אינה שקר. זה שהיא יכולה להיות שקר לא אומר שהיא לא יכולה להיות מתוקנת. אל תבַכה את הכנות שאבדה לטובת הדימוי, תבין שהדימוי עצמו הוא הכנות.

ולפעמים גם אומרים: "מה לעשות? אלו החיים". ואני אומר: לא, אלו החיים היפים, והפיכחון הוא לא שום איבוד של כנות אלא היופי האמיתי.

בהצלחה.
י"ב שבט ה´תשע"ה
כ"ז טבת ה´תשע"ה
בהקשר הזה, גם אני מצטרף להנ"ל.
כ"ה חשון ה´תשע"ה
של השיר עצמו. אני הבנתי שבכלל אין פה דיבור על יצחק. בטח לא על זה שהוא התחתן מאוחר. להפך. הוא מוצג כניגוד לחיי המשורר, שאיתו א-להים לא עשה חסד, והוא תקוע בבאר.

שיר נחמד, סך הכל. רחוק מלהיות מהמותן, לענ"ד. לא אגיד שהכל חדש, אבל לא נכתבו שבעת אלפים כאלה עד היום.

לגבי הדיון האוף-טופיק, רוני תשואות - אני לא כל כך מסכים עם עצם הטענה שלך ששירים כאלה זוכים להמלצה אוטומטית, דווקא בתור אחד שיש לו נטיה לאהוב שירים כאלה הרבה יותר בשל הרלוונטיות שלהם לחיי. זה פשוט, לענ"ד, לא נכון.

בנוסף, לעניין המלצת העורכים: אני אגיב בפורום.
י"ב חשון ה´תשע"ה
לרחוק ולקרוב.

אלעזר, הייתי שמח שתרחיב על עניין הטלוויזיה, מי שולח את מי ולאן...
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד