למרות שלא באמת מכיר אותך)

והנה ההגדרה החדשה שלי לשיר: רצף מלים שאליו תחזור שוב ושוב בימי חייך.

שמאד אהבתי

ממרחקים של מקום וזמן)

:(

לַחֲשׂוֹף אֶת עֲיֵיפוּתֵנוּ לְעֵינֵי כֹּל

זה מה שתפס אותי יותר מהכל. לא יודע למה, אולי כי זה הכישירי בשיר. כל כך צפוי ולא צפוי, מצמיד אותי אל הקיר עם אגרוף מונף.

אבל גם אולי הכמעט קלישאה, עם כאב כל כך כנה:
אַתָּה שׁוֹמֵעַ?

מִישֶׁהוּ בּוֹכֶה בַּחוּץ

דִּמְעוֹתָיו נִיתָכוֹת עַל הַחַלּוֹן

(שולח יד ממרחק)

עד כמה זה אתה ומנין כל העייפות הזו

הדיכוטומיה.
שזה או לייט או בייניש מדובלל. כאילו אי אפשר להיות מקפיד לגמרי ועדיין עוצמתי.
הקושי הוא פחו. כלפי השיר, יותר כלפי הקיבעונות שאנחנו בונים בחיים שלנו.

(תגובות בניחוח פעם)