סגור חלון
שלח להדפסה
עשרה קאפיטל ייאוש לאלול / הקבצן הגידם

ח אלול תשע"ט

א.

אבא אמר שטעה.
פתח את דלת ההורים
והזמין אותי להיכנס
אחרי שמונה-עשרה שנה
בהם חיכיתי בחדר לבד.

 

ב.

אני גורר את עצמי מקצה הלילה.
זה אלול שאני בא אליו כפצוע
מהלך ברחובות עם בחורות שלא אראה עוד
מנענע חרישית את חלומות עתידי
בתוגה אימהית עייפה מניח אותן
באדמה.

 

ג.

שלשלאות גדולות ממני במידתן
שורפות את מה שנותר מגופי.
ובינתיים אני הופך את העיניים הקשות סביבי
לבכי רחמים.

 

ד.

דמעות גדולות צונחות אל האויר:
בקצה פניי יש תהום
היכן שפעם היה זקן.

 

ה.

השדות והכרמים
הם הדבר האחרון שאני יודע לדמיין.
מבית לחם ורועיה המשיחיים קאתינא

 

ו.

בתעלה העמוקה שבהר אקבר.
שם יוכל להחרץ עורי
בסדקי הכאב והעייפות
הארוכים משני חיי.

 

ז.

אבא אמר שטעה.
הייתה זו צריכה להיות בשורה טובה.
סוף-סוף הבאנו לקבורה
ילד קטן בן ארבע
ששמו נשכח ממני במהלך הנסיגה.

 

ח.

סיפרת שסבתא אמרה שמאז התחלת לגמגם.
שלפני כן היית ניגש אל הטלפון
ומדבר מעצמך אל עצמך.
אלו היו ככל הנראה מטוסים יפנים
שחיבלו בחוטי הטלפון.
מאז אנחנו משתמשים רק ברשתות אלחוטיות
(אתה ממשיך להתלונן על בעיות קליטה).

 

ט.

על הבחורות הלא-נכונות
אתה שוב שואל
ואין בי כוח לומר לך
כי ניתן לעקוב בפשטות
אחר שובל הדם.

 

י.

באור -
אפול בפתח חדר המיון המערבי.
שופרות איזמלים יבצעו מעקפי חירום
ומלאכים מיוזעים יחדירו אצבעות
בין גרורות הפחד והייאוש.

כשתגיע כבר אהיה אחר הכל.
חלש אשכב בבוקר הלבן והיפה במיטתי.
הכאבים יעברו
לא אוסיף לחוש את הצער
לא תוסיף לשאול.


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©