סגור חלון
שלח להדפסה
אבי אבי / תות העץ

ט אדר תשע"ח

הפנים הפונות קדימה, המבט התמה. בחור צעיר עומד בטרמפיאדה, מרים את ידו במין חולמניות ותיק גדול על ידו. המכנסיים הגדולים מרושלים על הרגליים, סנדלי השורש, כפות רגליים מושחרות. החולצה קרועה, וטלית קטן גדול מונחת עליה, ציציות בצבע הקרוב לשחור על הגוף השמנמן. בחורה עומדת ליד, בזהירות כדי לא להעליב מרימה את התיק ונעמדת בצד של התחנה. גם אדם ששיבה נזרקה בראשו נשען אחור על מעקה אפור, מתיישב על נ נחנ נחמן גדול, מסיט את הראש מהצחנה.

אביה עדיין מרים את היד. המבט התמוה ישאר גם כשיכנס בשערי הישוב עטרת, גם כשהדוד יתן לנפשו לברוח תוך כדי חיבוק. מהמטבח מציצים פניה של מיכל, 'אביהלי, מה שלומך?' היא שואלת, לא מצליחה להסתיר את הסטת המבט מעלה ומטה, אל הרגלים והכיפה מלאת החורים. 'רוצה לאכול משהו?', אביה מסיט מבט מבויש, 'כן'. 'אז בא, אורי תראה לו איפה לשים את התיק'. אורי מוליך את אביה במסדרון לחדר הילדים, 'אתה תישן עם גלעד ואור'. תיק גדול מונח על ארון קיר, אביה מתהלך לסלון, הרגלים מטופפות קדימה, ימין ושמאל. מעמיס שניצל לצלחת לבנה עורם עליו כרובית אדומה, מערבב עם תפוחי אדמה וקטשופ. ביד חזקה הוא מרים אל הפה אוכל, בולס בפה פעור את העיסה שנקווית בצלחת. אורי ומיכל אוכלים ומשתדלים לא להביט, תחושת קבס מתפשטת לה בגרון.

שלושה ילדים יושבים על שטיח. כיפות גדולות ופאות, מתערבבים במראה הבחור הגדול שיושב לידם. ידיים גדולות נשלחות קדימה אל קלפים, מניחות תמרורים ומהירויות. בסלון יושבים סוג הורים, 'ראית איך הוא אוכל? הוא בן עשרים ושתיים והוא משחק איתם כמו בן חמש, קודם הוא טיפס על הגג של הבית'. 'אבל, ראית איזה שכל יש לו? הוא יודע הכל, מכיר כל ספר שזז'.

לחישות מהסלון לא נעלמות מאזניו, אבל הוא רק רוצה לשבת כאן על השטיח. כבר חודשיים שלא עשה את הדרך הביתה, לא האמין שבסוף יהיה לנו טוב במקום הנוראי ההוא. לפגוש שוב את האמא העייפה והאבא המשוגע. חמש שנים לפני כן עוד היה אביו בעל פרדס. מדי בוקר קם לעבוד בטרקטור ובקרומביין. עד שהגיעו החיילים במדים הכחולים שדגל ישראל תלוי על זרועם. עד למשקפי השמש, ולאבא שעמד על הגג של הבית. עד לטרקטור שחרץ את קירות הבית, עד לאוטובוס שהרחיק אותו מגרגירי החול של החוף שאהב. מאז נטרפה עליו דעתו, מסתובב היה בבית וזועק, ולאחר כמה חודשים הפך לשוטה. כמו ילד היה מסתובב בבית, בכובע מצחייה, נוהג כילד. מדגדג את בניו, צוחק עם כולם, משפריץ מים על עוברים ושבים. ופסיכולוגים ופסיכאטרים שלא ידעו דבר, רק חתמו על אישור אפטרופוסות לאמא, לאדם שבגיל ארבעים וחמש נהיה לו כבן שבע.

ומה יש לו לאביה בבית, אבוד. לא בבית ולא בשום מקום, לפעמים הוא מגיע לעטרת לשחק עם בני דודים. לטייל עם הכלב, לישון במיטה עם פינגווינים שמצוירים על הכרית. ללכת עם ילדים לטייל, ולשבת בספריה לקרוא. אתה אוהב ספרים? שאלה אותו הספרנית, והוא נשאר עם המבט התמה, אוהב? מה זה בכלל. הוא יודע ספרים, יודע אותם הלוך ושוב. כששאלה אותו הספרנית לתוכנו של ספר דייק לה בפרטיו, איך מבקשת תמר את שי בגלל דמות האב שבו. איך הקושי להשיג הוא שמקרב אותה אליו. רק כששאלה אותו לדעתו על הספר נותר הוא בפיו הפעור, בריח הנודף ממנו.

מיכל קוראת לו מהספריה, ואביה מתהלך לצידה ברחוב וערמה של ספרים בידיו. 'מה יהיה בסוף אביה?', היא קוברת ידיה בשל שעליה. 'למה את מתכוונת', 'אתה תמשיך ללמוד בישיבה?'. אביה הולך לידה ולא פוצה את פיו, רק אותה פוזיציה שוב ושוב.

*

והנה בא לו פורים, ואוזני המן מחליפות ידיים, ובקבוקים מתרוקנים וניצבים להם בכיור. הרחוב הומה אנשים מתרוצצים, מחייכים אל כל עובר, מדלגים ברחוב בצעקות להולך כנגדם. ובאולם במרכז הישיבה אביה עומד וחוטמו אדום. בירכתי האולם הוא עומד וכוס יין בידו, וזועק "אבא אבא".

 

 


הודפס מאתר ביכורים
www.kipa.co.il/bikorim
כל הזכויות שמורות לבעל היצירה©