העולם הוא מטורף
אתה רודף או רק נרדף?

מדוע ראית שקיעה נובלת

ילדי האהוב

במקום זריחה מלבבת

ואם תשאל מי אני

אין אני כי אם אתה

ימים של אהבה מופלאה
התחלה של המשכה

מנקה נוצותיה

מבריקה גופה

חציה כבת חורין

וחציה כשפחה

אהבה ואכזבה
עבר ואמונה
צפים ועולים
כמים מפכים

נושם לרווחה

צבעי הפרחים

מלא אהבה

שירה וריקודים

רגעים של קסם

הרגעים המאירים

מנשימים את החיים

הנה באה התשובה

לנפילה חוזרת

כזיכּרון - כשיכּרון

מילות תפילה הדהדו בשמיים

עשו את דרכן אל כסא הכבוד

ימים של תקווה התאדו כמים

ליטוף של שמש נרגש בקול שביר,
החושך עדיין מאיר,

הכוס נשברה
רסיסים של אהבה
את ואני
במבט של חתונה

ממעמקים קראתיך, ה´

שמעת קולי,

דמעתי גילה.

שירה חדשה

מהולה בחשכת השנים,

מים מזוקקים

חתן וכלה, קוננו בדרכים,

שחור ולבן, מראות חרבים.

בפסגת ההרים מרשרשת רוח,

בין הצללים זולגת דמעה,

תולעת קטנה חסרת מנוח,

ללא צבעים, ללא אמונה.

כאן, במשרד ההדור

אני

לבדי

בוהה בי

מבֵּין סלעים, אור החל מתנוצץ,

מזריח כותרות העלים,

מאיר ערוגות גנים.

דממה משתררת

ואת מסתכלת
...
הישארי כאן לצדי

אהובתי

הגיע היום בו ירדה נשמתך
לרעות בגנים וללקוט שושנים,

נחלי עדן משתוקקים,

אהבת קודש מבקשים,

מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים.

מרחבי דמיון מתפרשים על מציאות,

מציירים ציורי רוח,

מדמים שכל לרגש.

התרגשות רבה אחזתהו,
זה הרגע לו פילל, נכסף.
כה יפה ואהובה, מחכה לו,

פרצי הוויה מתדפקים על גופי,
עורגים בכסיפה, לוחשים בדממה,
מאווים להישפך למרחב האינסופי.

נהרי תשוקה

שוקקים שם,

לאלוקים.

פירורי האבק עוד לא תמו

- נאבקים

חמץ יקראו

פה סח
שואלים, כעוללים
לא מעונים, עונים
סיפור (ללא) מצרים.

חרב חדה
מושחזת בקפידה
נחלה.

קול מתוק מתנגן לו

זרימת סתרים.

לשם ייחוד... "לחיים".

קול נשמע,

-כה טהור-

לוחש ברוך.

היא לא יותר מטיפה

קטנה וחסרת צורה.

הקול כה גדול כ-חול

הים זועק אליה, בוכה.

עלה צונח, העץ צורח,

הפרי גונח, שורש זונח.

מְהַלֵך בדרך,

השבילים רבו מספור,

חיצי כסף חודרים,

מפלחים את ליבי

כפור.

נִיצוֹצוֹת קְדוּמִים

גְנוּזִים עָמוֹק.

צהוב ומחוספס, דק וחד,

שולח יד בכל אחד.

צבע פניו הוריק חומו,

כעת רק אפור יאמר לו.

לבן, כמו השקר, עונה ללא היסוס.

שחור, כמו הקיר, חורט מוות, אנוס

כְּשֶׁאַתְּ מִסְתַּכֶּלֶת,

מִיָד פָּנַי אַסֶב מִרֵדֵת.

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת.

אדמת העצים, חיים זעירים, מתבוננים.

אני בתוכם, בלתי נראה, הם שוקטים.

לבֵנה שחורה, שוקעת,

המים עמוקים מדי,
מעבר ליכולתה.

הנוף פשוט מדהים, משתאה ללא מילים,

הרוח נמצאת בכול, מעצימה את הצבעים.

הם מחליקים מטה, מגעם כה מושלם,

חומקים מידיי, אל תוך הים.

רוח נושבת, חמימה ונעימה,

שואבת אותי אליה, פנימה...

לוחשת מילות חיבה.

דם החל מתנקז ללחיי המוכה,

הכאב גם הוא לא איחר ובא.

כמו אש בוערת, חורכת את הגוף,

הד חולף במעמקים...

השמש שוקעת, האור נגוז והולך... חש בשמחה מגיע ליעד.

דממה מבורכת, אין כל קול באוויר, רק הרוח מנשבת מנסה להסביר.

יש לי חבר
אנו מחוברים
יש לי אב
אנו אוהבים

ארי א-ל
שוכן באינסוף

שפן מיותם

חי במערה

רואה מוות

נַּעַר כְּבָר אֵינֶנִּי,

אָדָם, מִּזְמָן לֹא הָיִיתִי,

אוּלָי כְּכֶלֶב אַשְׁוֶה נַפְשִׁי,

לִּבְשָׂרוֹ יִכְסוֹף גוּפִי.

זרימה, כה מתוקה, נשמעת לאוזני,

פעימות הלב דופקות, קוראות אלי..

שחור, זה הצבע שלי.

אולי גם אפור, אבל לא יותר מדי.
אדום, זה צבע הים.

לאט לאט היא גלשה למטה

ללא סיפוק, מחפשת

הוא הלך...
השמחה הייתה מוחשת

הרעש הגיע אל קיצו...

הוא רוכב...
"קדימה!, קדימה!", הוא קורא, "יותר מהר!"

הוא יכול לשחד, יכול לפתות

...הוא ניגש אליו

...מה ראית באדם

צופה...לא ידוע על מה

אכן, חמקמק הוא

דקה וחצי של רוגע...

מנגינה מרגיעה וקסומה

חץ שרק מעל ראשי, קולות הקרב הדהדו באוזני, הוא ניצב לפני, כה ענק ונוראי. הוא העווה את פרצופו, כנראה בניסיון לחייך, ושלף את חרבו בצלצול מתכתי.

מי אני?

לאחר התפילה עייפות כבדה אפפתני...

...רעב החל לחלחל בי