מַר חֶשְׁוָן, אַתָּה מַרְגִּישׁ זֹאת בְּדָמְךָ
בְּנוּגוּת הַמִּלִּים שֶׁאֵינָן, בָּהֲוָויָה.

גַּעְגּוּעִים נְמֵסִים עַל מִפְתָּן הַדֶּלֶת,
נוֹשְׁקִים לַמְּזוּזָה וְצוֹנְחִים
מָטַה מָטַה

זֶה כִּמְעַט כְּמוֹ לַעֲשׂוֹת קָרַחַת, בְּעֶצֶם
זֶה מַמָּשׁ כְּמוֹ.
אַתָּה נִשְׁאָר חָשׁוּף לַכֹּל, רַק
הַסַּפָּר מֵעַלֵיךָ יוֹדֵע שְׁהַשֵיעַר יִגְדַּל

אֲנַחְנוּ מְתַקְּנִים אֶת הַלַּיְלָה.
לָקַחְנוּ מֵהַגַּן אֶת עֶרְכַּת הָרוֹפֵא עִם הַסְטָטוֹסְקוֹפּ אֲנַחְנוּ מַקְשִׁיבִים
לַלַּיְלָה, הוּא נוֹשֵׁם בִּכְבֵדוּת, מִסְכֵּן

הַשִּׁירִים שֶׁלִּי לוֹקְחִים רִיטַלִין.
בּוֹהִים בִּי בְּמַבָּט מְשֻׁעְמָם.

וּכְמוֹ בְּכֹל שָׁנָה
אַתְּ תֵּשְׁבִי וְתִסְתַּכְּלִי עַל הַנֵּרוֹת
כֹּל זְמַן שֶׁהֵם דּוֹלְקִים
(וְאַתְּ נוֹזֶלֶת)
וּמִישֶׁהוּ יַגִּיד
שֶׁכֹּל עוֹד הַנֵּר דּוֹלֵק אֶפְשָׁר--

בִּרְחוֹבוֹת אֲרֻכִּים כְּמוֹ הַשֵּׁם
שֶׁל הָעִיר הַזֹאת, אֲנַחְנוּ
מְאַבְּדִים אֶת עַצְמֵנוּ,
לֹא יוֹדְעִים לְאַיֵּת נָכוֹן
רְגָשׁוֹת שֶׁל הַצַּד הַשֵּׁנִי.

כְּשֶׁצָּעַדְנוּ בְּדֶרֶךְ הַמֶּלֶךְ
גּ´וֹרְג´
חָשַׁבְתִּי שֶׁיֵּשׁ מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד
בְּזוּג.
ואַלְטְנוֹיְלַנְד נִרְאֲתָה כֹּה שׁוֹנָה
אִתְּךָ.

וְשׁוּב
אַתָּה יוֹצֵא לְרִיצַת הַבֹּקֶר שֶׁלְּךָ.
וְאֲנִי אַשְׁקִיף עָלֶיךָ מֵהַחַלּוֹן,
אֲחַכֶּה שְׁתִּתְעַיֵּף

יָדוּעַ שֶׁחֲלוֹם נִמְשַׁךְ שֶׁבַע שְׁנִיּוֹת
אַךְ אֶצְלְךָ - חַיִּים שְׁלֵמִים.
מִסְתּוֹבֵב מִצַּד לְצַד כְּאָדָם
שֶׁשָּׁתָה יוֹתֵר מידי מִבַּקְבּוּק
הַמּוּזָה.

אֲנִי יוֹדַעַת
יֵשׁ דְּבָרִים שְׂאִי אֶפְשָׁר לִשְׁכֹּחַ
אָז מַה קָרָה לְךָ

מִתְעַמְּרִים בָּנוּ,
הָלוֹךְ וַשׁוֹב הָלוֹךְ וַשׁוֹב,
לַשּׁוּב?

זֶה כְּבָר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת שאזלו הַחִצִּים
וְקוֹל שִׁירָה לֹא נִשְׁמַע
מִלְּבַד שִׁירַת הַמַּלְאָכִים-
הַיְּחִידִים שֶׁעוֹד עוֹטִים לָבָן.

שְׁפִיּוּת, זֶה זְמַנִּי.
אֲנִי אוֹמֶרֶת.
וְאַתָּה טוֹעֵן שְׁ"אִי שְׁפִיּוּת"
זֶה פְּגָם לָנֶצַח.

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁזֶּה יָפֶה
שֶׁהָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ בְּצֶבַע הַתֵּה
הַכֹּל אַתָּה יוֹדֵעַ לְהַתְאִים
כִּמְעַט.

וְהַכֵּיף נִמְחֶה בְּאַחַת
עִם פְּתִיחַת הַדֶּלֶת.
וּמֵאָז
הַכֹּל פְּרָחִים
פְּרָחִים.

אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לָדַעַת לְהַגִּיד לֹא.
אֲבָל כַּמָּה אֹמֶץ צָרִיךְ
בִּשְׁבִיל מִילָה אַחַת--

אֲנִי לֹא מַגֶּדֶת עֲתִידוֹת
אֲבָל אֲנִי יוֹדַעַת לִקְרֹא אוֹתְךָ
כְּסֵפֶר עָב כֶּרֶס,
כְּשִׁיר, לְלֹא מִלִּים.

וְאוּלַי אֲנִי אֲשֵׁמָה,
כִּי שָׁכַחְתִּי כְּבָר אֵיךְ מַבִּיעִים רְגָשׁוֹת.
יוֹדַעַת רַק לִכְתֹּב אוֹתָם,
עַל דַּפִּים שֶׁמַּצְהִיבִים מִמַּבָּטְךָ הַזּוֹעֵף.
שִׁירִים.

רסיסי מים נוטפים מפניי
או שמא דמעות המה?!
צפצופיך מחרישים את אוזני.
אך טוב לי כך, נעים.

אבל הקור חדר פנימה
גילה את המציאות.
אילו רק יכולתי להפסיק לצפות
לא היתי נותנת לקור לחדור.

השלג לבן,
נעים למגע
עם כפפות.

ולובן שינייך מבהיק מרחוק
מאיים להטביע הכל,
רגשות, הדחקות של שנים
כאב.

היא שוב עשתה את התנועה המעגלית הזאת. עם הידיים, כמו שלימדו אותה בגן, לצייר מעגל באוויר. אחר כך לשים שתי ידיים על העיניים. בסוף תבקשי מאלוקים שתיהיה שבת שלום.