מִי זוֹ הַמִּתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמֶיהָ,

בַּדֶּרֶךְ מִמֵּתִים, לְחַיֶּיהָ,

סָפְגָה מַהֲלֻמָּה עַל לְחַיֶיהָּ,

מָה הֵם שְׁבָחֵי הָרָב,

הָאִם כְּשֶׁכְּלַפֵּי כָּל דָּבָר, הוּא מֵעָלָיו,

אוֹ שֶׁכָּל אֶחָד, זֶה מְדַבֵּר אֵלָיו.

אַנִּי לֹא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת,

כֵּיצַד אֶעֱשֶׂה לִי חַג סֻכּוֹת.

יָצָאתִי הַחוּצָה,

וּמָצָאתִי צֵל,

בֵּין אַהֲבָה לְתַאֲווָה,

תַּרְבּוּת מַעֲרָב וּמַעֲרָבָא,

לקראת יום דינים,

הבא ביום החמישים,

הולך רבי שמעון

בדרכם של יחידים

שוב חוזר הניגון,
אחרי הצורך בגיוון.
יבואו הלומדים אל הספסלים,

בעת אכיר אדם,

על מה אסתכל ומה יהיה נעלם.

´מהתחנה יצאה רכבת,
בתוכה אמונה צרופה לא מורכבת.

גם אם טעיתי בדרכי,

אספני כאבי ואימי.

´הנה מגיע זמן הזבח

מקולס היה וקילוסו חצוי