במשך היום אנשים משילים מעליהם קליפות כמו גרידת תפוז
ובלילה מתעטפים בשמיכות ומתכסים מחדש בריחות וזכרונות.
אנשים אוהבים ביום

חשבתי להגיד לך תאהבי עד בלי די
מדוע תתמסרי תמיד לשאלות של אולי

חכי איתי עוד רגע
ונביט בשמיים הנצבעים באפור
אאיר דרכך בפנס
כשמכל בגדייך יימחה האור

כשהמוות מת היא הלכה על המזח והביטה בים. איך הוא בא והולך,
איך
הוא
נעלם.

יום ראשון הוא תמיד יום ארוך.
ומתוח ושמח ויפה ומעורער קצת,
כמו קם משינה.
עיניים אדומות בקצוות ופה מחייך

אולי שיר. ואולי רק צעד
וחיוך שאבד
והרבה לבד

סוֹף סוֹף
אוּלַי פַּעַם רִאשׁוֹנָה בְּעֵינַייִם פְּקוּחוֹת בַּמַּיִם
הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת לְאִטָּהּ בֵּין הָרִים
וְהַשָּׁמַיִם
הֵם הָיוּ כָּל כָּךְ אֲדֻמִּים אָז.

יש זמנים של כנפיים ונוצה על רסיס כוכב

נופלים יחד

דואים

נאחזים כמו ילד בשמיכה.

נאחזים כמוני בך.

רוב היום מחשבותיי שבת,
ציפיית אינסוף למנוחה