זועקים מתוך האין
כל אחד ואינו שלו
אני אביון שיש לו כסף ואין לו כלום זולתו

בקשב סלקטיבי
אני מחפשת אצבע אלהים
איפה אתה איפה אתה איפה את

אור אדום נשפך אל הרחוב
עיני בובת הראווה בורקות

מתרגלים גם לסימני הישיבה בספריה על הגוף
והנפש היא אלסטית, גם היא מתרגלת בסוף
למקום, לדממה, לכלום

דפיקותיך על לוח ליבי
קול הולך וחזק מאוד
ואחרד

ואני לא פוסקת מהתגעגע אלייך געגוע גדול גדול
עץ של געגוע, יערות של געגוע
ואני עוד מתגעגעת אליך, איך אלך אל אחר

הדוס האחרון נוחת על מיטתו בשתיקה
הבדידות תחנוק אותו בעוד שני סיבובים
תיתן את המכה הניצחת
והקרב יוכרע

איך הם היו כמעט
וכבר לא נותר מהם דבר
הוא היה לה הכל והיא הייתה לו מעט

שתזכנו לקבל תורה
(בשכר 49 יום שהם שבעה שבועות והמון שניות)
ולו במעט

השופט כל הארץ יורד אל תוכה
ומישהו עולה על כסאו ברום, ואיני יודעת מי

בור
בתוכו אני
בתוכי לבי
בתוך לבי
בור

והגעגוע ניצת
צו קמאי מצווה
אהוב!

כשנפגשנו בקרן רחוב אחד, כאן בירושלים, המבט של הלא עיניים שלך תפס אותי, ולראשונה חדלתי מראות לרגע, כאילו לקחת את עיניי לפניך ושמתני עיוורת.