כשהמרחק הפך לגעגוע
רציתי להפוך לציפור קטנה

תני לאוויר, לשמים,
לרוח, לעט,
תני להם לשיר את השיר שלך,
את צריכה רק להקשיב.

את רועה נאמנה,
גם אם נפוץ הצאן
האדמה עוד זוכרת

על שפת מעיין,
רוצה להטביע
ים של כאב
במים טהורים.

כן, שם עמוק, בחושך
בוקע לו צליל געגוע.

כאן, על החול, ועם החול
והכל בתוך הקודש.

זוהי עת התקדש?
אולי יש כאן טעות?
איך יתכן כך?
זו עת של שפלות!!

ואחרי הדממה,
אחרי ההד,
אחרי כל הקולות יש קול אחד...

געגוע אל העצמי שלי החוזר אלי בהד מן ההרים

לרגע נמלכה בדעתה, עמדה מרפרפת על סף החלון ובמשנהו הסתובבה וחזרה פנימה למעופה המבוהל קונה לה שביתה על מסגרת חלוני.

ילדונת, איפה את?
לאן נעלמת בתוך המרדף הזה?

האנשים מפחדים ממני, מגיפים אותי מאחורי תריסים, זורקים אותי למצולות ים. זאת הבחירה שלהם. אני באמת כואבת.