בתל אביב ישנו רחוב ירושלים
אך בירושלים אין רחוב תל אביב.

ביציאה מרחוב ירושלים שבכרכור
היכה בי פתאום ריח של
דגים מלוחים של שבת
ושל פיח ברחובות
ושל יושן, קהה וחום.

בחלומי מצאתי את רוב אבדותיי.

וְאֵין קוֹל, וְאֵין קָשֶׁב, לׂא הֵקִיץ הַנָּעַר

בבוקר השמש מחייכת בחום
אך למי שמסתכל עליה.
ראיתי אדם שזעף אל השמש
ומאז לא זרח לאורה.

קיים ניגון של שלושת השבועות
שמותר לנגן

אינני רואה דבר
חשוך כאן מתחתיך
הקירות רועדים סביבי

השמים נקרעים
בפסים ישרים

קירות בטון עבים

אני אוהבת לכתוב על
הקלף המחוק שלי.
אוזניו כבר צרודות.

יֵשׁ חֹשֶׁךְ יוֹתֵר חָשׁוּךְ מֵהַחֹשֶׁךְ;
גּוֹנֵי הַשָּׁחֹר לֹא רַק בְּרׂאשׁךָּ

וּבַסּוֹף
לְהַדְלִיק אֶת הַגַּפְרוּר הָאַחֲרוֹן
אֲבָל אֲנִי לֹא קוֹפֶצֶת.

עודנו צליל,
עודנה ציפור
עודני אדם!

"...לא תראה אף לא כתר
שום מסיבה בשמי עננה.
חג לשורשים, חג לאדמה"

שְׁאֵלוֹתַי מִתְרוֹצְצוֹת כִּתְאוֹמִים בְּקִרְבִּי
זֶה קַר, מִתְחָמֵם, אָרִיק אֶל חַרְבִּי

המשחק מתארך,
אך סופו כבר נראה

ציון היתה לעיים

צא מן התיבה

מדוע לא תוכל
ליום אחד לפחות
להשאר תמיד איתי?

לא פחדתי שתלך
ועכשיו אני פוחדת
שאחרים יעזבו

סערת הדמים, אבן צור, תפילה

דברים שאינם
ועודם קבורים שם
בכנרת, בין החולות.

ואולי
ידי האוחזת במרחביו כנוטעת
תרפה סוף סוף מעליי?

עולה בעמוד עשן
השמימה,
אל תוך הלילה...

ומשמידני לאט
בלאט
בלי שאדע
במודע

מתגעגעת לצחוק שלך,
מלא ההומור,
שהתחלף לנוקשות
אל מול מי,
שלא הסכים איתך

או אז אדע
שאילת אהבים
כבר נשקה אל חלוני.

אבי מגלה עוד עלה ועוד צמח
ואבי מספר בשתיקה על עצים
ואני יושב,
ואני שותק ומתעצם.

להוציא את הנשמה דרך הפה
להראות לכל העולם שגם אתה רוצה

הקבר דומם.
השתיקה עוטפת.
ואני בוכיה.
ואני מבקשת -
זכור.

היה שם דף מקומט מלא במשולשים, .ויד מזיעה מציירת במרץ

ושוב הלחץ המוזר הזה בלב, להדליק את המסך ולצפות שוב להודעה שתשנה את חיי.

(או: אל שלוחן החג)

לא, אני צועק. לא! עוד לא התפללתי מנחה. אתה יהודי, אתה צריך להבין אותי! עוד לא כתבתי את קורות ח--

האיש הטוב הביט בה כפי שמעולם לא הביטו בה.
היא אזרה עׂז ונשפה שנית.
צליל חלוש - מעין שריקה - יצא מהכלי, והאיש עודדהּ במבטו להמשיך.

נשאתי את עיניי, והנה גדוד חיילי המכבים עומד פתח ההיכל, שומרים על חבורת הרוקדים.

השר לענייני חלומות פכר את ידיו בייאוש.