יֵשׁ מַחְשְׁבוֹת מְיֻחָדוֹת לְמוֹצָאֵי.
אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁחֲלוֹמוֹת הֵם פֶּלֶא
וּשְתֵּינוּ חוֹלְמוֹת עַל הַסַּפָּה.

הַפַּחַד שֶׁלִּי חוֹשֵׁב שֶׁקָּהָל זֶה מְיֻתָּר

הָאֶצְבָּעוֹת שֶׁלִּי חוֹשְׁבוֹת

לְהַמְשִׁיךְ, לְהַמְשִׁיךְ.

זֹאת מִלְחָמָה בֵּין רֹאשׁ לְלֵב. אֲנִי מְדַּפְדֶּפֶת, חַשְׁמַל בָּאֶצְבָּעוֹת
מְפַלֶּסֶת דֶּרֶךְ בֵּין עַמּוּדִים שֶׁל קֶרַח.

אֲנִי בּוֹכָה אִתָּךְ עַכְשָׁיו, יְרוּשָׁלַיִם
וְכֹל הֶהָרִים הַמַּקִּיפִים אוֹתָנוּ, מֵהַדְהֵדִים אוֹתָךְ

היא עברה את השבעים
אבל התפללה עם כל הגוף

טִיּוּל בַּחֻרְשָׁה נִדְמֶה לִי
כְּמוֹ חֲתֻנָּה הֲמוֹנִית

יש משהו מתריס
בצוקים המחודדים האלה
שקורעים את הכחול הבוהק.

בְּטִיּוּל שֶׁל שַׁבָּת אֲנִי הוֹלֶכֶת לְאַט
וְנוֹשֶׁמֶת בְּקֶצֶב אָחִיד
שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לִי שֶׁלֹּא

אֲנִי רוֹצָה לִהְיוֹת צָב
שֶׁיָּמָיו מִשְׁתַּנִּים וְנוֹפָיו חוֹלְפִים

ימים ריקים כאלה
שמלאים בהמון חוץ
וחסרים אותי

כְּשֶׁאֲנִי מַרְגִּישָׁה שֶׁלֹּא מְבִינִים אוֹתִי

אֲנִי יוֹצֵאת הַחוּצָה לִקְטֹף חַרְדָּלִים

תְּפִלָּה.
מָה הִיא בִּשְׁבִילְךָ

אחרי הכל, גם את אדמה
המחכה שיהפכו בה.

אף צערן של החיפושיות קשה עליו,‏
והוא בוכה עמן עד שקמל