ירושלים לבשה אדרתה,
אדרת שלג צחה ולבנה,
קריית מלך רב, מלכותה,
יפה מלכה, צחה כלבנה.

שם בכנף ההרים צומח לו פרח נפלא

יש כאלה שיוצאים בתרועת חצוצרות לכיכר העיר ומודיעים כבל עם ועדה, מבלי להתחשב בשכנים שנמים את שנת הצהרים: "רבותי אני כותב ספר!".

החורף הגיע, למי שעוד לא שם לב, ומעבר למדידה דאגנית של מפלס הכינרת, גשם, עננים, מרקים ומטריות יש פרט חשוב נוסף וזה גליל הנייר טואלט.

ושוב הבחירות ושוב הבטחות,

מאבק פרנסה מרגש שק חבטות.

רוח של תשובה מרחפת בין עצי היער,
זעה בין רוחות הסתיו

אם היה אפשר לקרוא להם ככה, כל עוד

כל הטמבלים לובשים ג´ינס.

יש הפוקד ומאלץ ויש את זה שנעטר לבחירת העם.

ובכול מקום יש פריפריה, כאלו המאתגרים את החוקים.

אני יביא פק"ל,

אתה תביא בצל,

ההוא יבוא נאכל

לא עישן, לא שתה, לא הזריק ולא נגע.

הלך לשיננית פעמיים בשנה.

תה בבוקר זה נהדר,

אמר יהונתן הנמהר.

תה בבוקר מחמם ת´צוואר,

הוסיף גלעד מן ההר.

אל נא אל תשליכנו ככופרים,

לעת מיאוס וזיקנה,

תווי פנים חדים מידי. כאלה שמתחברים עם מראה חד. חד מידי. בעצם כל המציאות הזאת שהוא נכנס ככה לתמונה חדה מידי (טווו טווו טווו ואוו).

איך שהנייד שלו צלצל, המילים שלו פתאום יצאו ללא שצף קצף. אני עדיין מאמינה שהמילים שלו היו רגוזות.

גם מי שלוקח קורס ברציונליזם, לפני המבחן תולה תקוות בכל זיז של בדל של תקווה, ביזארית ככול שתהיה.

עד ראש העיר יגיעו הדברים ובוודאי ישלח הוא איגרת למושל המחוז, או שמה ימתין עד לפתרון הסוגיה המקומית.

בינתיים הדוד ישמעאל הטה אוהלו בסמיכות, אוהל שלו, של המשפחה, אוהל לארועים ואוהל מיוחד לקבלת פנים.

שוב יותם צועד בגפו אל התחנה, עומד עם ידיים בכיסים ומוציא אותם רק כדי ללחוץ את ידו של סלבה לשלום.

בתק´ה מוצאת שכיסוי הראש שלה, נסוג כל שנה עוד כמה מילימטרים אחורה וגם מצטמק, ממש כמו ים המלח.