כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים

אֲנִי רוֹצָה לָשׁוּב אִתְּךָ
אֶל יָם הַמֶּלַח.
אֶל כּוֹכָבִים וְאֶל גְּדֵרוֹת וְאֶל כִּמְעַט.

בְּדִיוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאֵין לִי מָה לְמַהֵר, פָּגַשְׁתִּי צָב.

אַתָּה מוֹדֵד מִלִּים
כְּמוֹ חַיָּט

גִּילְךָ נִמְדָּד בָּעֵץ. הַיּוֹם רוֹאֶה
אֵיךְ אֶדֶן-הַחַלּוֹן
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה עוֹטֶה עָלִים

הָאֲפֵלָה צוֹעֶדֶת בָּרְחוֹב הָרָאשִׁי
אֶל בֵּיתָהּ
הַמְּנֻמָּר כִּתְמֵי פְּלָדָה

הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת.

בָּרְכֵנִי, אָבִי, כֻּלִּי כְּאֶחָד

ה´ יִקֹּם דָּמָם.
לֹא אָנוּ.

אַתְּ הָלַכְתְּ וַאֲנִי
נוֹתַרְתִּי לְבַדִּי, לִכְאוֹרָה.

פָּרַסְנוּ זֶה לָזֶה
אֶת עַצְמֵנוּ מִדֵּי בֹּקֶר

שְׁתַּיִם אֲהוּבוֹת לְנַעֲרִי:

הָעֶרֶב לוֹבֵשׁ
אֶת מְעִיל הַגֶּשֶׁם

המקום שבו אינך כעת

מי אני? אני עכשׁיו שֶׁקט
עד יעבֹר זעם
לְמקום אחֵר.

אַַל דֳּמִי!
הֲרֵי בְּפָנַיִךְ
שְׁלָלֵךְ בְּעַרְבּוֹ שֶׁל יוֹם:
שׁוּרָה מִטּוֹבֵי בָּנַיִךְ, וַאֲוִיר מְלֹהָט וְאָדֹם.

אתמול, כשקראתי עיתון במרפסת,
ראיתי פתאֹם מודעה:

אַתּ נִצֶּבֶת. אַתּ אֵבֶל וָקַיִץ.
יְלֻטַּף-נָא הַלַּילָה הַזֶּה.
אַתּ נִצרֶבֶת בְּלַהַט. אַַתּ הֶבֶל. אַתּ אַיִן
בְּקַדַּחַת גּוּפִי הַהוֹזֶה.

עובר עוד אלול וחולפות השנים
הרהורים של תשובה ושל חוסר עונים

שיחי רוזמרין

על בית ראשון כי חרב
ועל האחרון כי לא נבנָה עוד
ועל אבנים גדולות וּמְצַפּוֹת

מגזרת נייר

חתול שלג

פיסול קפוא