מִלְּבוּשֵׁי הַיָּגוֹן שֶׁלָּבַשְׁנוּ עִם עֶרֶב

עַם מִתְעַטֵּף בִּדְמָעוֹת

לִשְׁכֹּחַ קַרְנָיִים וְחִיּוּכִי עֲנָנִים שֶׁנָּגַעְתִּי
כְּמוֹ פִּזַּרְתִּי אוֹתָם לֵצַחֵק
עִם כִּבְשָׂה וְעִם קֶשֶׁת

מי יכול להיות גדול כמו אריות
ומי בכלל רוצה להיות חבר של
שועלים

לבי שלי על מפתנך אניח

כְּמוֹ הִבְטַחְתִּי אוֹתָם
רַכָּה וְאוֹהֶבֶת
בִּכּוּרִים
לְשָׁנָה חֲדָשָׁה

בְּבִגְדֵי לָבַן
וּקְדוֹשָׁה
גֵּרַשְׁתִּי מֵעָלַי
עֲנִי מִתְדַּפֵּק עַל הַדֶּלֶת

בבוא זכרון ופרפור של הלב
כמו ידעתי עת שניים לחדול.

שני נתיבים שחורים
נמתחים עד אין סוף

הֵן שׁוֹפָר בְּכֹחוֹ לְזִעְזַע הָרִים
וּלְהַרְעִיד לְבָבוֹת
וּמַדּוּעַ שׁוֹתֵק?

בשקט של דבר אחד נשמע
ואין מלבדו דבר

וּפְּרָחִים הָמּוֹרִידִים עָלִים בָּשַׁלֵּכֶת
מָּעַרִימִים עָצַי בְּחוֹם מִּזְדָקְן

השקט שוב משתרר בינות לגבעות ועצים ושמים,
אחרי שמש ופעם וקרניים בחזה, וטוהר וזעם ודם.

גבעול אחד של הדסים
שלא הספיק לצמוח

זה אוחז ומרפה
וחולש בי
זה מייתם וקובר
ומתגעגע

היאחז בי שוב התום
הוא שזכר

הזמן מרפא כל פצע פתוח,
הוא משקה הצללים ביין שכרון..

שלמתי אותי
בשלושה תשלומים
.. ועשרים אגורות עודף..

צחוקי שגנבה לי הרוח
תלוי על צמרות העצים

בדממה שקטה, כובשת
חיים את העבר
כמו ציפור המבקשת
את ילדה שעף מכבר

האדימה הלילה
וציירה כוכבים...

ומשק כנפי העוף
החג מעל עירי
תצטרך לחלוף
כדי שתבחין

מבעד לשדות דגן,
שלובי ידיים וחיוך

ושם נאספות, כל אותן מנגינות שאינן..

מפל של אותיות
צללים

וזו ארצי בה השמש, תלטף רכות ועם שקיעת שני יבוא הסהר ויזרח כאות, לשמחת האדמה, לאיחוד הנשמה..

רק עוד קצת לאהוב אותי שם.

כאב יכול להיות מתוק לפחות כמו שהוא מר וצובט ופוצע