הבע אומר, העבר בלחישה

ספר לכולם, ספר וקרא!

ואם אמור יאמר העבד:

אהבתי את אדוני, את אשתי, ואת בני...

יש וארוץ, או אקפוץ, או אעוף
למקומות רחוקים בם אזכה בתהילה

איך בתוך עצמי
אכאב רק על מי
מחברי - אמיתי.

אז הוחל בשם ה´
ויחל איש, לאדמה

מי יתנני מלון אורחים
אצא אל הדרכים

אילו היה לי רגע מחוץ לזמן, רגע שאינו עובר
אילו הייתי אז לבד, ללא אדם אחר

מחפש, תר, בתוך נפשי
אחר נקודות האור שבתוכי

החיים ממשיכים, והזמן עובר
עת עומד לא יצור מול השער, נובר.
נובר ומחפש, רוצה לקוות
שמעבר לשער מתגשמות אהבות

"פה שנתת בי, לברך את שמך.
´א-לוקי, למדני חוקך´"

סביב פזורים ומחכים עצים. לאור הכוכבים אני אוספם, נופל וקם

מותי שכל נוראות בדידותי, ועמה לקח הוא גם את חיי. אהבות צעירות ושנאה יוקדת, נעלמו, והיו כלא עוד.

הבטתי בכד החרס הסדוק יורד באיטיות, בעודי מסובב את הגלגלת, נזהר על החבל הרקוב שלא יקרע.

מאיץ את צעדי, מתקדם
בוחר כמה פניות, אל עבר ההר
והנה, מאחורי עיקול הדרך
אדם. מלפני, מקודם

ברק הבזיק. ולאורו התגלו שתי דמויות, נשים צעירות. האחת-עדינה ושברירית, אך עם זאת מרשימה, בדמותה הגבוהה טמון יופי עצום...