כל חיי הקדשתי לכתיבה ויצירה פנימית..אני מקווה שאשא פירות ביום מן הימים..

מחר
נצלי עד תום אהובתי,
נצלי עד אין קץ, נצלי עד כלות.
כי מחר כבר לא אשאר.
מחר אהיה שונה, מחר אהיה רחוק.
תנשמי עד שלא תוכלי לשאת עוד,
כי מחר יכלה האוויר.
כ"ג אדר ה´תשע"ג

בשם האהבה
בשם האהבה,

אני קוראת לך.

בשם הברית שכרתנו,

בין בגוף, בין בנפש.

בשם רסיסי הלילה ואלומות האור,

כמו תצרף לא פתור בין שברירי נשמותינו.
כ"ג תמוז ה´תשע"ב

ליום קיץ אָדַמֵךָ
וכִי ליום קיץ אָדַמֵךָ,
לקרני חמה מלטפות בין טיפותיו של הגשם,
מבריאות את פצעי הזמן
ומאירות את אשר לוט בערפל.
י"ג אדר ה´תשע"ב

בראשית ברא אלוהים
בראשית היום, ברא אלוהים מחדש את הרקיע
וצבע את הזריחה במכחול של אש.
אדם מן האדמה ואישה מן הצלע,
ה´ אדר ה´תשע"ב

מחול הדלתות המסתובבות
במחול הדלתות המסתובבות,
מי אנחנו בעצם?
עוטי מסכות ברזל וליבתנו צמר גפן.
כי בכל אשר נתעטף,
תהיה חשופה נשמתנו לצלילי אלוהים
ל´ שבט ה´תשע"ב

ואתך
אתך אני נושמת.
כאילו זאת הפעם הראשונה,
נושמת כאילו לא נשמתי מעולם.
י"ג תשרי ה´תשע"ב

ואשאר
בנבל עשור אזמרה לך,
ואותך אעטוף בהילת רוחי.
עוד אשיב חיוכך לשפתייך
ועל מיתרייך אפרוט בבלי דעת.
את מנגינת בין הערביים הנשכחה,
אלחש לך חרישית בסמטאות צרות השייכות רק לנו.
ז´ סיון ה´תשע"א

נפשי
נפשי,

על מה את שחה,

ועל מה בוכייה את

כי במעדני עולם האכלתיך

ואת חפצת ברעבונך.


ג´ אדר א´ ה´תשע"א

פשוט שונה
מעדיפה אני את החושך,
להיטמע בין הצללים.
לבהוק בביזאריות מאופיינת,
מתוך ההמון הסואן.
כהפתעת היום- בלתי צפויה
כ"ט טבת ה´תשע"א

ילדי יחידי

ילדי, יחידי.

לו תלתלי נחושת

ונמשים על קצה האף.

חיוך של מלאכי שמיים
ט"ז חשון ה´תשע"א

כי בא אורך
ראיתיך יושבת בין אשפתות,

נגועת תוגה ותמיהה.

ראיתיך במלבושים מרופטים,
דואבת וכואבת, שם בחושך נפשך.
ט"ו תשרי ה´תשע"א

פעמי סתיו
פעמי סתיו ניחרים באפי,
ורוח טובה מפיחה בשערי נפשי תקווה,
זכותו של היורה מחלחלת אל ענפיי העירומים
ז´ תשרי ה´תשע"א

זכרי לי חסד נעורייך
כנווה מדבר גופך, מרווה לצמאוני
ומזור למכאוביי נשיקותייך,
אלך גם אלך בנתיבותייך
ואף כי אם תחרוץ הלבנה דיני במלוא הדרה בשנית,
אמשיך לכתי בתלמי רזייך.
כ"ג אלול ה´תש"ע

דמעותי
אל בהלה יקירי, הדמעות הן נחלתם של רבים,
גם בכי הוא ביטאון של הצחוק.
קול האנחה משתמע לשתי פנים
אתה תשמע את שתחפוץ.
סכינים אשר תקועים בגבינו
עוד יצמיחו עשב דשא ופרחים לרוב,
ט"ו אב ה´תש"ע

שיר אהבה למוזיקה
את כל מה שיכולתי לבקש,
את חיבור של מים ואש,
בתוכך שתלתי את חיי,
את לי אהבותיי ואכזבותיי,
י"ז אב ה´תשס"ט

לצדך, אחותי
הניחי ראשך על ברכיי,
הרגישי ליבך הנה עודנו חי,
עיצמי את עינייך
לחשי תפילה בשפתייך

ה´ תמוז ה´תשס"ט

כחיה פצועה
כחיה פצועה שרועה במיטתי,
והם כורעים אליי, מבקשים לאכול משארית בשרי.

י"ט שבט ה´תשס"ט

תפילה לא-ל חי
אליך צמאה נפשי,

מהעצבות להיות אדם חופשי,

מהדמעות להתנקות

ולהנות מכל אותן הדקות

ולי קשה כבר לחכות.

ט"ז שבט ה´תשס"ט

אדמה מדממת
פוסעת בשדב שיבולים יחפה, ופצעים על ראשה..
ז´ שבט ה´תשס"ט

להמשיך הלאה
את כל הזכרונות נעלתי בתוך קופסא העשויה דמעות- ספק אושר, ספק זעם.

שפתותיי חתומות הן, רק עיניי יעידו על מאורעות אמש.



את כל השקרים נעלתי בתוככי הרבדים שבליבי.
ח´ טבת ה´תשע"ג

נותר רק שיר
זהו השבוע הראשון.

בממלכת הזמן שעצר מלכת,

אני שרועה בשמלת פאר על סדינים רוויי גוונים.

אודם תלתליי המתפתלים קצרות מבין קמרי גופך,

עומק נשימותיי על חזך מול עומק מבטך החודר,

עומק רגשותיי אל מול שטחיות הרגע.
ג´ אב ה´תשע"ב

המדבר, הים ואתה

זה המדבר אשר שובה אותי בקסמיו.

מתאהבת בו כנערה בת עשרה, כאילו הייתה זאת הפעם הראשונה.

הקונטרסט בין הפשטות שלו והמסובכות שלי,

השלווה האינסופית שלו מול חוסר השקט המתמיד שלי,

הצבעוניות הביזארית שלי והחדגוניות שלו.
י"א אייר ה´תשע"ב

לא טוב היות האדם לבדו
כתלי מבצריך לא ידעו עוד בדידות,

אם את ראשי תעטר בנזרך,

ולמלכה אהיה בחדרי טירתך

ואתה למלך אהוב אשר מולך על חדרי ליבי.

בזרועותיך קחני וראני כאישה,

כביצירתי בגן עדן מקדם
י´ כסליו ה´תשע"ב

מצא אותי כאן
מצא אותי כאן.

בבור התחתית, בין שברי זכוכיות ומילים.

מצא אותי כאן,

חשופה ונואשת, רצוצה.

ו´ אב ה´תשע"א

סודות
עוד בוקר סגרירי עולה על עיר הבירה.

אני פוקחת את עיניי בקושי מוכר, מנסה להיזכר מה קרה אמש.

אם הראש כואב- זה כבר סימן רע. מעיפה מבט על מקום הימצאי, מבצעת בדיקת מציאות, התעוררתי במיטה ריקה- זה כבר סימן טוב.
י"ב אייר ה´תשע"א

סופו של המסע
זה כבר סופו של המסע.

אני עוצמת עיניים, לוקחת לריאות את שאריות התקווה שנותרו באוויר.

י"ח ניסן ה´תשע"א

עשה למענך אם לא למעננו
אלוהים,
איכה תצבע שמייך בדם ואדמתך תיקוד באש,
איכה תעמוד דומם ממרום מושבך,

הלא באהבה יצרת עולמך

כ"א אדר ב´ ה´תשע"א

אהבתי


אהבתי להרים לא תזנח,

כשם שזיכרון פניך ממני לא יימח.

ואף בלכתי עוד אשוב כראשית,
י"א כסליו ה´תשע"א

זכרונות
לרגע נעצרת.

למולי חולפים זכרונות אינסוף,

כחלוף תנועה ערה על פניי החולמניות.

הריח-

הזיל דמעות ללא התראה,
ט"ז חשון ה´תשע"א

עזה כמוות אהבה
מה לך, יפת עיניים, כי בבואתך משתקף יופיו של עולם. מה לך, תמה, שערך מתבדר ברוח סתיו ומפיץ ריח מענג. על ראשך הילת מלאכים שרק אני אוכל לדמות בעיניי רוחי. מה לך, פרח אהבה, כי תעצבי בעת הזאת ללא עילה
י"א אלול ה´תש"ע

השכמה

אור ראשון במזרח עולה, אך שלוחות החשיכה נוכחים דיים. כוכבים וירח מושלים בשלום יחד עם קרני שמש ראשיתיות. ערפילי שחר מבשרים חרישית על המלכתה של ממלכת הבוקר.
ז´ אב ה´תש"ע

שקט, סערה
עכשיו, שקט. ורוח ים מלטפת את פחדיי ברוך.
זוהי העת לגילוי הכמוסים והנסתרים, לריקוד אחרון. וזהו המקום להחריש ולהאזין, להתענג מיופיו של הנעלם.
כ"ג תמוז ה´תש"ע

בחצות הליל
לבושה אני שחורים ודמעותיי זולגות ללא הפסק.

ניצבת אני תוך האימה והחושך. איני מסוגלת להסתכל במראתי פן תתנפץ מהמראה המרתיע שבפניי. אין ברגליי קרקע ואין במה לאחוז ואין את מי לחבק.
כ"ט אייר ה´תש"ע

מחלה חשוכת מרפא
שרפתי את ליבי באש לוחשת והיא צרחה את שמך בעוצמה.
כ"ט ניסן ה´תש"ע

קו האופק
אני בדרכיי מתהלכת ואתה בשלך. נועדנו במקום בו חמה ולבנה מושלות יחדיו, בארץ לא נודעת אשר מתמזגים שם החומר ורוח, שם כל הצלילים יוצרים מנגינה ערבה.
כ"ד ניסן ה´תש"ע

מוקדש לך, באהבת אין קץ
דרכנו הצטלבה בשיאם של משברי האמונה וטירוף היומיום.

ידי נתונה בשלך, במעלה ההר המסולע ההוא, פוסע וצולח משברים איתי, מצייר
כ"א אדר ה´תש"ע

הילדה בבואתי
ובבואתי רואה ילדה קטנה ויגעה, משאה כבד מעל כתפייה הצנומות.

ולאן היא הולכת? אין היא יודעת. לברוח ליבה מבקש, לברוח. אל ארץ דמיונית ומרוחקת, אל העתיד.
ב´ שבט ה´תש"ע

בני בכורי
בני בכורי אתה. מפרי בטני ואהבתי נוצרת. דמך הוא דמי וליבי פועם בקרבך.
נח לך, עצום עיניים בקרבי, צמוד לגופי כגוש בלתי נפרד, עם חיוך של מלאכים, טהור ואצילי.
י"ח טבת ה´תש"ע

הבת הסוררת
ובמקדשך נטוע כעץ גופי.
והכל מהללים ומרוממים, רנים לשמך. ואני בוהה בהם בתמיהה כיצד יכולים הם לרקד סביבי ברגליים קלות ואילו רגליי שלי נטועות כגזע בקרקע?
כ"ח חשון ה´תש"ע

כאב
והם מכים בי בשנית.
מחלחלים כטיפטופי מים על נקיקי סלע, מעקצצים כנשיכת אלפי עכבישים,
מהתלים בתוכי בפעם המי-יודע-כמה. לא נותנים הם מנוחה, אפילו בחלומותיי, ברצונותיי, באהבתי.
י´ חשון ה´תש"ע

הכלה
הכלה יושבת על רצפת חופתה, שמלתה צחורה ופניה טהורות, נטולות קמטים וצלקות, שפתיה מחויכות קמעה
א´ חשון ה´תש"ע

נדודים
רוח סתווית מלטפת את שערות ראשי הסבוכות. שוב, מזכירה לי בקולה הרועם כי זהו הזמן לנדוד, לאסוף חפצים ולנטוש. להשריש עוד שורשים במקום זר, אחר
כ"ד תשרי ה´תש"ע

כשהנשמה מדברת
ובמקום שהגוף עוצר - הנשמה מדברת.

מקוננת היא על הימצאותה במקום אפל וחשוך, על כך שהיא מאובקת ועטופה בשכבות עלטה.
ה´ תשרי ה´תש"ע

מה אומרות עינייך
יום בהיר.
שמש בוקר מבריקה את עינייה, מפלרטטת קלות במשחקי צבע עמוקים,
מדגישה היא עולמות מנוגדים ספק חום- ספק ירוק האחד כצבע האדמה
י"ד אלול ה´תשס"ט

נוודית של הרגש
תמיד כאן.
ורק הם אלו שמתחלפים סביבי.
בקצב מסחרר וחסר מעצורים, מותירים אותי מלומדת והמומה.
לעיתים מלטפים ומוחים דמעה ומשתתפים ומשתפים
ואז נוטשים ופוגעים ושוברים.
י´ סיון ה´תשס"ט

אחי היקר
אחי היקר,
גלשו כמי נהר דמעותיי, חרטו על לחיי חריטות שלא ימחקו לעולם.
אחי, ניצבת אני מול קברך וקרעת עוד קרע עמוק בחולצתי.
וליבי, הוי ליבי, קרוע לגזרים. גזרים שלא אוכל לאחות...

ז´ אייר ה´תשס"ט

ביקשתי את שאהבה נפשי
מה אגיד ומה אומר? ואולי עדיפה על כך שתיקתי.
ניתנו לי כוחות רבים לאהוב ולתת אך נעצרתי קמעה,

ט"ז ניסן ה´תשס"ט

ממשיכה לרוץ
והקרקע נשמטה תחתיי.
ומאז, אני רצה, מהר, ככל יכולתי. מקפידה שלא ליפול בין הסדקים.
אני נסה על נפשי בלי לדעת לאן

י"ב אדר ה´תשס"ט

געגוע
והגעגוע...
געגוע צורב וחזק כל כך שאפשר להשתגע, אותן דמעות המצטברות וחונקות,
אותן דמעות שאינן מפסיקות לרדת אבל אף אחד אינו רואה אותן.

ז´ שבט ה´תשס"ט

חתום מנוי על היוצר       עשה /בטל מנוי
 
כיפה בפייסבוק כיפה בטוויטר תוסף חדשות כיפה לכרום כיפה מאחורי הקלעים אפליקציית חדשות כיפה לאיפון אפליקציית חדשות כיפה לאנדרואיד