חודש הקיץ, חודש תמוז
הנה יציץ לי סודך הרמוז.

סטטוס סוטה מנושאו הראשי
סטטוס על משהו הטס בראשי

מתוקה
אני לוקח הפסקה

הכל שם בכפר
ידעו כי נועה

עמד הבורסקי
על יד הבורסה, כי

אנא הבא לאיריס
תשורה

הד זקוק
לרגש

מביט
בנופרים

הוא עובד
ב"צים"

שנה חדשה מאוד
אבל למניינם

ציפור גוססת
ציפורניים כוססת

הוא נולד
בפינלנד

היה היה
חרדון קטן

תן לי
חיים אמִתיים

הרב
שלום רב

צפת
תרופת הלב

אהבתי
לשבת בחוץ בערבי שבתות

למסירה
חוש הומור

גבר אינו צועק על אישה
אינה זועקת אל גבר

מילים הן כח.
מי שאומר כי אין לו מילים
אומר כי אין בו כח.
מי שאומר כי אין לו כח
איך הוא אומר?

נמלים חרוצות
פה ושם הן חורצות בי

לפעמים יש קשיים בחיים
לפעמים לא הכל נעים

הערב שוב נגמר
ושוב הטעם מר

פעם הלך כאן אדם
פעם נפל

אדם הראשון
נולד בגיל עשרים...

נכתב בזמנו לתאריך לידתי ה-20.

מה לעשות
אני אוהב להיות מוזר

יצאתי לרחוב
חיפשתי לי חיבוק

יוצא לחגוג
הדמגוג

אני יודע לדבר
ואוהב לשתוק

אני לא יודע
לבכות

ושנאתי
את הגאווה

עלים יבשים
תלויים עוד

די
אינני נמנה על אף מגזר

סיפור לכלוכית
מייצר לי לחלוחית...

את השיר הזה
אף אחד לא כתב...

מגן עדן העליון
לגן אדן החלון

והנפתולים
נפתולי אלוהים

זהו שיר ללא מילים
אמר הבחור...

מדי פעם
מתעורר בי הדחף

מחר
אני נולד

הנה קרב שאון העיר
וסאונה...

כסלו
אני מרגיש שהוא פותח לי...

קשה זיווגי
כקריעת ים סוף...

שיח פיטנגו
גדול, בגינה...

יושבת
ההר

השכם בבוקר קמתי
פתחתי ת´חלון

אצבע הגליל
בחסדי מכחולך

הילכת עלי
קסם

עשה מעשה
וחנך את גסי...

מִרִצפּת
עזרה

שנית גמלא
לא תיפול

השעון לנגדי
היה הוא נגדי

חלפה תקופה שחונה
חסרת גשמי ברכה

באסיפת הקהל בכותל המערבי
ראיתי את אלהים מצמיח קרן

ועל הכלכלה
ועל עקלקלה

פעמון ורימון
פעמון ורימון

ארבע פעימות הלב
שהרגיש אדם זאב

אמי
אם לא עמי

כל אחד מאיתנו
הוא בעצם קצת דודה

מנסים לעכל

נוסע במנהרה
יודע שמִן הרע...

קוצר הדף
עושה לי קוצר רוח

רבות מחשבות
הן עוברות ושבות

קשרתי לי באוטו
סרט אחד כתום

אם ארוץ
והיה ואשוטט

נותן אני מבט
אל תוך העין היורקת

עוד מהדורה של החדשות
מתמלמלת

עבד המלך
ירד לנהר

במטבח אני עומד לי וטוגן...

עלמה לבד
על מה ולמה?

נעמת לאוזננו
נאמת לתוכה...

עדר זבובים חג מעלינו בדאווין
שוב...

עד שהמלך במסיבו,
וכל איש במסיבתו-
מטעמו, מסיבתו,
מהשקיקה בליבתו.

עננים התכסו השמים
והארץ וכל צבאם

אנו שתי מילים
שיוצרות ביטוי הולם

שתינו לחייו
הוא לא נשאר חייב
ונכנס למכוניתו

מחשבה חשובה
נחשבת

הו, מה עשית
קבלה מעשית

תפרחת מניצה
ציפורת מקיצה

כשנגמר חג הפסח וחזרנו לחמץ

את חסרת פנים
עדיין

אני לא מצליח
לאתר אותך

יושב וכותב.
זאת התחלה טובה לשיר.

יצר יצירתי
תקף אותי

יום השביעי
שלוש וחצי תפילות

זה מכבר חדלו
מרגליות פי
מלתת זיוון

"מגורשת!"
צעק

קיר עם עובש,
שיח עננים

ראיתי בני עלייה,
והם מועטים

הראית אי פעם את הבוקר
זורח מן החשכה?

שמש רכה של שחר,
טל יורד על צלע ההר.

אגדה מולדובית עתיקה. או שלא

ילד עצם את עיניו והביט אל ההר,
הוא הלך לחפש בחולות את ציפור הזהב.

את, זורחת כאלפי כוכבים בשמי חיי.

בסך הכל,
את, הסך הכל.

צליל ענוג,
אט נמוג...

המוות הוא טראומה לכל החיים...

עובד, הוא נולד בכפר קטן...

זה הכל.

בסתרי עולמות,
קמו שתי עלמות.

פסח גם על
דלתי

סליחה, אלוהים.

ניגש לעניין לשמו התכנסתי,
השחזתי עטי, מותניי שינסתי.

שמש הפציעה מבין כפותיו...

על סף הארה
רוחנית, אדירה

עולם אחד, נופו...

בין ארץ לשמים,
תר
איה הרוח ללכת.

בראשית,
הייתי בקיא.
קראו לי עמוק.

בצק עיסתי.

רוצה לכתוב מילים יפות,
אספקלריה, טוטפות.

עמד הטלפון, והוא חסר עונים.

היה היה ברמן שכברו כן תוכו:
תוסס ומשכר ומערפל את מוחו.

ילד,
מה אתה עושה?

ואני, אנה אני בא?

זה הכל כותרות
נשמות שתרות.

כשענן שחור ירחף מפה והלאה,
ושמש חמה תתפוס מקום למעלה-

בריאה חדשה
ברייה משונה

בין שפך ההר
להשתפכות הנפשות

הרוע מנסה להשתלט
משהו לא ברור
בצד השני.
מין שקט שלפני
סערה גדולה,

חייל בודד רחוק מהעורף,
חריפות הקרבות, עשתה תחושה של חורף.
מטר הכדורים הגביר את ההלמות,
חרף הסכנה, הוא חרף נפשו למות.

אלוהיי, אבי
אלוהי אבי
גאל אותי מייסוריי, מכאבי.

אני שונא פרדות.
הן כל כך עקשניות.

כפלח הרימון,
לבי נופץ לרסיסים.

וילך, כי אמר, אין מקום לנפשי. לבד מנפש אחר, מאיש של מקלט, לא זמני.

אני יוצאת עם דוב קואלה
וואלה.

כל נעימה
חתיכת נשמה...

סופר סת"ם אחד
פגש לו סתם אחד

אינו דומה שונה
לשאינו שונה

כבוד הרב, שלום!
המותר להניף שלט, ואפילו שִלטון

מי אני?
נשמה שמשוטטת בעולם...

"ושבו בנים לגבולם" זה, כשעם ישראל ישוב לחיות בתוך גדרי התורה והמצוות.

לשכני חנות כלי כתיבה:
עיפרון לכל עט.

השירים שאחרי החורף,
יביאו אולי מזור לאסיר שהייתי...
הווֹמבט הוא חיית מחילות אוסטראלית.

עת השנה מתאבבת לה...

מחקר שנשא פרי.
נתחיל, איך לא, בתפוח. שמו של התפוח מגיע מעצם היותו תפוח, עם פ´ רפה.

פזלובסקי ישב לו על הגזוזטרה,
כשמחשבה חדה את מוחו ביתרה.

נהירה לי הדרך
נהירה המונית

"מה טוב דבר בעיתו",
הוא חשב כשפסע לאיטו.
לא היה אף אחד איתו.

ובלילות
את לא נרדמת...

לזכר אפי אריאל.

הבן יקיר לי
אפרים

לחיות רק על כוסברה
המון כוסברה.

אלתור
אינסטרומנטלי

בן אדם
מה לך נרדם

צח ואדום
דגול מרבבה

בים בום
בים בום...

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי, לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל; לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים.

על פי פסלון של דמות מצרית קדומה כלשהי

איש שכזה
שצייר אחי

הסוס שצייר
אחי הקטן

הוא צייר
בחוג ציור

פריחתו של
קקטוסי היקר

ענן על החרמון.צולם לפני כשנה, מסמוך לברכת רם.

הוא נולד בחבל הטבור,
סמוך לאגן הים התיכון...

העלמה פוסט
הזמינה טוסט...

תכלית כל מנהרה
היא האור שבסופה.

היא צעדה ברחוב
המתרוקן מאדם

יוגב, כבר לא מעט זמן אני רוצה להגיד לך את זה...
*מומלץ לקרוא בקול, ואף להציג במלו-דרמה.

העולם התעורר לו לבוקר יפה,

כזה שנפלא להתחיל עם קפה

מנסה לשרבט חיבור לפורים,
ולא מוצא השראה גם בראש הצורים...

מטובי הסיפורים
הוא סיפורו של חג פורים...

סערה נפלאה תטלטל אז את כל יישותו...

העוגן היה רטוב כהוגן.

קולות שבורים, מלאי צער פנימי, התנקזו עמוק אל תוך נשמתה...

מערכת ההסתייגות הפילוסופית היחסית שבינינו

זהו סיפור על אדם שחי בניגוד גמור למה שהולך לו בראש.

שם סימנתי וי על ילדות. בין אוטופיה מקומית, לסרט מרגש עם טעם של טקסס...

בלילה, זה הזמן של עכברים, אבל...

חשב ששבר את השיא כשכתב:

"דו יו וואנט טו סי דה סי?"

"סי, סניור!"

"אז סעי לי מהעיניים!"

ממש קורע, אמר לעצמו. צפון קוריאה... צ´יק קוריאה...

"מה זה הדבר הלבן הזה שיש לך שם?", שאלתי את ידידי הרוסי...

אז איך שמה,
עם כל החלומות שלך...

שלום אדונים, ושלום גם לכן.

לפני לא הרבה שנים, בארץ לא רחוקה.
לא עוד סיפור.

פזלובסקי התעורר, והרגיש קצת מוזר,
שתה כוס קפה, אך גם זה לא עזר.

היה זה לילה קודר, את הוואדי כיסתה עלטה,
כל אחד היה מפחד שם, כן כן, גם אתה...

פזלובסקי קפץ מהמיטה כנשוך עכברוש,
רעיון חדש, נכנס לו לראש.

ובו משה פזלובסקי מתגלה כמטאור גסטרונומי.

זוכרים את פזלובסקי, זה ששום דבר לא הולך לו?
הוא קם בוקר אחד והחליט, איך לא...

סקופ: לפרק הזה יש קשר לפרק 2, כלומר זהו אכן סוג של סיפור בהמשכים.

ובו יסופר על משה פזלובסקי והקריירה המוסיקלית הענפה שלו.

ממשה עד משה לא קם כמשה פזלובסקי.

נכתב בשנת: "התשס"ו בהם את כלביכם?" אמר ה´, יען כי פזלובסקי עודנו חי ונושם.

כשלך כואב, או עצוב, או קשה,
חשוב תמיד, על פזלובסקי משה!

כאשר אתה טובע, מי אותך מושה?
כמובן כמובן,זה פזלובסקי משה!

"כשנעצמת העין,
מתעצם העיון הפנימי.
העינוי החיצוני נחלש,
,ועל כך תעדנה העיניים בעצמן".

הזוי- אבל בכל זאת.